“חולף המטוס בשמים,
עננים של יולי,
רעד קל בכנף”.
(מתוך "כנף ומדף – אנתולוגיה של שירי חיל האויר")
"המוות הוא ידידות, המוות הוא אחריות,
המוות הוא אהבה, המוות הוא צמיחה,
המוות הוא אחווה, המוות הוא ניקיון, המוות הוא ליבי" (קרלוס וידר)
האם צריך לכתוב בשמים כדי להיות אמן, או שעצם הטיסה במטוס גרמני ממלחמת העולם השניה דיה? האם ניתן להפריד עמדה פוליטית/אומנותית מפעולה ממשית בעולם? ספרו הקצר והחידתי של הסופר הצי'ליאני המנוח, רוברטו בולניו, מטפל ביחס שבין האמנות, הפוליטיקה, האלימות והמוות, או נכון יותר לומר במוות בשירות הפוליטיקה כיצירת אמנות. מה נותר מן האמנות, שואל בולניו, בעולם שבו שולט המוות? ומשיב שהאלימות, ובמיוחד האלימות הפוליטית, בשל סגולותיה האסתטיות מייתרת את האמנות, ולכן בעולם כזה לשירה, לציור ולצילום לכשעצמם כבר אין מקום.
עלילת הספר נסובה אודות קרלוס וידר, משורר, טייס ורוצח. המספר פוגש בוידר ערב המהפכה הצבאית של פינושה בסדנת שירה. הימים הם ימי דמדומי שלטונו של סלוודור איינדה בצ'ילה, ווידר המכנה את עצמו אלברטו רואיס-טאגלה מתבלט בין הסטודנטים השמאלנים המשתתפים בסדנה, אך לאו דווקא בשל איכות שיריו, אלא יותר בזכות נוכחותו הכריזמטית המשרה קסם על המשוררות המתחילות ומאיימת על המשוררים החובבים.
כאשר פורצת ההפיכה, מתברר כי רואיס-טאגלה הוא בעצם קרלוס וידר, טייס בחיל האוויר הצ'יליאני. וידר הטייס קונה לעצמו שם כאמן מושגי, כאשר הוא טס במטוס מסרשמיט של הלופטוואפה, "מטוס הקרב הכי טוב מ==1940", וכותב באמצעות עשן המפלט של המטוס שירים בשמיים. הוא מתחיל בציטוט פסוקים מספר בראשית ומסיים במטס מיוחד הנערך מעל סנטיאגו ובו הוא כותב בשמי עיר הבירה של צי'ילה את השורות המופיעות בתחילתה של רשימה זו.
לאחר מטס הסיום מזמין כוכב הבידור והאמנות הצ'יליאני מספר מצומצם של מקורבים לתצוגת אמנות פרטית המתגלה כתיעוד מצולם של עינויים ורציחות שביצע בשירות השלטון הרודני. להפתעתו של וידר התערוכה לא מתקבלת בסבר פנים יפות. אותם אנשים ששלחו אותו לרצוח בשם המדינה, אינם ששים להצגת פשעיהם בפומבי, ואולי אינם מבינים את ערכם האסתטי, ווידר נאלץ לברוח.
מנקודה זו הולך הסיפור ומסתעף. המספר, אשר נאלץ לברוח מצ'ילה בעקבות ההפיכה עוקב מרחוק אחר עלילותיו של וידר, הממשיך לשלב בין אמנות, פשע ופוליטיקה. הוא מעורב ביצירת משחק מחשב אסטרטגי המבוסס על ההיסטוריה המלחמתית של צ'ילה, נעשה פטרון של קבוצת שירה איזוטרית הסבורה שכדי לכתוב שירה יש להתמזג עימה גופנית באמצעות הפרשות ומצלם סרטי פורנו מבלי לנטוש את תחביבו הישן – רצח.
במקביל למעקב אחר וידר, מגולל המספר את תולדות חייהם של עמיתיו המשוררים אשר כמוהו נאלצו לנטוש את האמנות והשירה – חואן סטיין, מנחה סדנת הכתיבה למשוררים הנוטש את מקצועו לאחר ההפיכה וחובר ללוחמי גרילה ברחבי העולם כשהוא שואב השראה מדוד רחוק – גנרל יהודי בצבא האדום; דייגו סוטו, עמיתו של סטיין, המוצא את מותו באירופה כשהוא מנסה להציל קבצן מידי ניאו-נאצים וחברו של המספר, ביביאנו, הנוטש את השירה לטובת זבנות נעליים.
סגנון הכתיבה של בולניו מזכיר סופר דרום אמריקני גדול אחר, חורחה לואיס בורחס. ספרו של בולניו גדוש בפרטים ביוגרפיים של משוררים שמעולם לא חיו, ומספר את ההיסטוריה של אסכולה ספרותית מפוקפקת בסגנון כמו בורחסי – העשוי להטעות את הקורא שישאל את עצמו מי מבין הדמויות המתוארות חיה אי פעם ומי היא יציר דמיונו של הסופר. השילוב בין דמויות היסטוריות אמיתיות למשוררים ואמנים בדויים יוצר תחושה של עולם שלם – חציו בדיוני חציו ממשי, כאשר, כמו אצל בורחסף לא תמיד ברור היכן ההיסטוריה והיכן הבדיון, אלא שישנו הבדל מהותי בין בולניו ובורחס.
הרקע לסיפורו של בולניו, בניגוד לסיפוריו הדמיוניים של בורחס, ממשי לחלוטין – שנות הטרור בצ'ילה תחת שלטון פינושה. בולניו מותח עד לקצה הגמישות האפשרית את הפער בין בדיון לריאליה באמצעות יצירת רקע היסטורי-ביוגרפי בדיוני הנתון במסגרת של מציאות ממשית ובתוך הרקע הבדיוני מתרחש סיפור – בדיוני ככל הנראה – על צ'ילה הממשית.
הטיפול בשאלת היחס בין אמנות לממשות נעשה באמצעות יצירה שחציה בדיוני, חציה ממשי. בולניו מציג משולש שקודקודיו הם אמנות (ושירה במיוחד), פוליטיקה ומוות כאילו לא ניתן להפריד אף אחד מקודקודי המשולש מרעיו, ואולי זה באמת כך. במדינה שבה שולטים המוות והרודנות, רק הרוצחים ממשיכים ליצור אמנות והיתר – כמו חבריו של בולניו – נמלטים או מחליפים מקצוע.
בולניו מדלג בוירטואוזיות בין חוט העלילה העיקרי לעלילות המשנה, המאירות זו על זו, כאשר הכל מתנקז למפגש הסופי בין וידר למספר הקרוב אליו יותר ממה שהיה רוצה להודות.
כוכב רחוק; רוברטו בולניו; מספרדית: טל ניצן; הוצאת עם עובד; 167 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של "עכבר העיר" ב-18 בינואר, 2009
