ילדה שקטה – ספר רועש
בספרו החדש מצליח פטר הוג לייצר תמונה צלילית של קופנהגן, המתגלה כרועשת יותר ממה שנדמה
כדאי לקרוא את "הילדה השקטה", אבל חבל שהוא תורגם לעברית. זאת, כיוון שהמו"ל העברי של הספר, הוצאת "עברית", אולי נאמן לשפה שנתנה להוצאה את שמה אבל אינו מכבד במיוחד שפות אחרות. הספר תורגם לא משפת המקור, דנית, אלא מאנגלית. אין צורך להכביר מילים על הפגם הכרוך בתרגום מיד שניה, אבל יש בכך טעם מיוחד לפגם, כאשר איכותו של התרגום האנגלי עצמו שנויה במחלוקת בין המבקרים, לכן כדאי לקחת את הביקורת בעירבון מוגבל, שכן היא מתווכת בידי מתרגם אחד יותר מהנחוץ. ועכשיו לספר.
אנשים המתגוררים לבדם, כך אומרים, נוטים לדבר בקול רם מדי. הם אינם מורגלים בקול אנושי הנשמע באזניהם כשאגה, וכדי להשמיע את קולם הם שואגים בחזרה. בזמן שפיטר הוג כותב הוא מתנתק ממשפחתו ומתבודד באיזור כפרי מרוחק של דנמרק. ספרו האחרון, "הילדה השקטה", הוא דוגמא טובה לתוצאותיה האפשריות של ההתבודדות.

"הילדה השקטה" יצא לאור עשר שנים אחרי ספרו הקודם של הוג, "האשה והקוף", ו-14 שנה אחרי חוש השלג של העלמה סמילה", רב מכר אשר הפך את הוג לסוג של סלבריטי ספרותי ועובד לסרט. עם יציאתו של הילדה השקטה, עורר הספר סוג של שערוריה ספרותית בדנמרק. קוראי הספר נחלקו בין מעריציו הרואים בספר הישג ספרותי נדיר לאלו שקראו להוג להמשיך ולהתבודד עד שיוציא תחת ידו יצירה הראויה למקרא אדם.

האמת נמצאת איפה שהוא באמצע. הספר הוא נסיון שאפתני, מרתק ורחוק משלמות ליצור תמונה צלילית של העולם. המספר, קספר קרונה, הוא ליצן במקצועו ובאופיו הניחן בכשרון נדיר – הוא מסוגל לשמוע את העולם ולתרגם כל צליל לתמונה חזותית. כאשר הוא משוחח בטלפון, קרונה יכול לתאר במדויק את סביבתו הפיזית של מי שנמצא מעברו השני של הקו, ולדעת היכן הוא נמצא. כך, כאשר אנו קוראים בספר אנו חווים את קופנהגן, בה מתרחשת עלילת הספר, לא כתמונה, אלא כמערכת של צלילים ורעשים.

הייצוג הצלילי של העולם, והיחס בין רעש ושקט הם העניינים המרכזיים של הספר. אמנם מדובר בספר מתח, אך עלילתו אינה חשובה או מעניינת במיוחד. קרונה הנרדף בידי רשויות החוק הדניות – בגלל העלמת מיסים, העבירה היחידה שסופר עכשווי יסבך בה את הגיבור הראשי מבלי לנכר בינו לקוראיו – נמצא במרדף משלו אחר ילדה שנעלמה. הילדה, קלרה-מריה, ניחנה בכשרון נדיר להשרות שקט סביבה, וקרונה החווה את העולם כמערכת של צלילים נמשך אל הילדה שאולי תעניק לו שלווה. בדרך הוא ייפצע, יפצע, יפרוץ לבתי חולים ויברח מבתי חולים, יעלה זכרונות, ימצא זמן לספר לנו מתובנותיו על החיים, יחתום על הסכמים עם המשטרה ועם מסדר מסתורי של נזירות (ויפר אותם), ייפגש עם אהובות לשעבר ואויבים בהווה וידפוק את המערכת, והכל כדי להשיג קצת שלווה.

בשני שליש הספר אומרת אם המנזר, המכונה גם הנזירה הכחולה, לקרונה כי שלל האירועים שחלפו היו – "פשוט סדרה של דברים שחזרו על עצמם שוב ושוב". כאשר קרונה אומר שביומיים שעברו, הוא פגש יותר אנשים מכפי שהוא מסוגל לזכור, "והייתי בסכנת מוות, כי ניסיתי להציל חיים של ילדה. זו היתה סדרה של סיוטים", היא משיבה לו "זו לא היתה בעצם שורה של ואריאציות על נושא פשוט מאד? גבר ואשה המופיעים בשתי גרסאות. אלה שעוזרים לילדים ואלה שפוגעים בילדים".

הרעיון יפה, אבל הספר באמת מעט חדגוני. משהו בחדגוניות שלו נובע מכך שהוא קצת יותר מדי – יותר מדי התרחשויות, יותר מדי תעלולים מופלאים, יותר מדי תובנות ניו אייג' בחצי כתר דני, קצת יותר מדי רועש. ייתכן שהוג מבקש להמחיש את חייו של קרונה השרוי בתוך קקפוניה תמידית, אבל הוא מצליח בכך קצת יותר מדי. לקראת סוף הספר קרונה מפרש את השאקונה של באך, בעוד הוא מנגן אותה על כינורו. הפירוש כתוב היטב, אך אין דבר הרחוק יותר מהקאמריות של השאקונה מאשר ספרו הרועש של הוג.

אז למה כדאי לקרוא? כי נסיון שאפתני וכושל עדיף על בינוניות. בערך במחצית הספר מספר קרונה על הפסנתרן, סביאטוסלב ריכטר, אשר תפיסת הצליל שלו הונמכה עם הזדקנותו כמעט בחצי טון. כדי לפצות על כך, החל ריכטר לנגן בחצי טון גבוה יותר. קרונה מתרגש מכך מאד, לא משחיקת כישורי השמיעה עם הגיל, אלא "שאדם מסוגל להיות כה נחוש עד שהוא מגביה את כל המוזיקה הקלאסית בחצי טון, רק כדי שתתאים למגנון הפנימי שלו". גם "הילדה השקטה" נכתב בטון גבוה מדי, והספר היה יוצא נשכר אם היה נכתב בחצי טון נמוך יותר, אלא שזה כנראה לא התאים למנגנון הפנימי של הסופר השקט.