הגליון כולל מגוון מכובד של כותבים, שחלקם מוכרים לקוראי העיתונים. החשכ"ל לשעבר, ירון זליכה כותב מהו לדעתו תפקיד המדינה במאבק בעוני, מירב ארלוזורוב קוראת לבנותינו להשקיע בלימודיהן שכן קיים קשר הפוך בין לימודים ועוני. יעקב בורק מסביר שעושר אינו ערובה לאושר, ונרי ליבנה כותבת על הרדיפה אחר מותגים.
מכתבות אחרות אנו למדים שישנם מדדים שונים לעושר, שלילדים כדאי לשמוח בחלקם, ושאפילו ילדים עשירים יכולים להרגיש חסרים ועל מצוות הצדקה.
הכל מאד חיובי ומחנך, ובכל זאת משהו – ואפילו משהו חשוב – חסר. כתב העת מניח את מציאותם של עניים ועשירים כנתון ואינו שואל מדוע וכיצד יש עניים ועשירים. האם זהו מצב טבעי? האם כספם של העשירים הגיע לידיהם בזכות או בחסד? מה תפקידה – המעשי לא המוסרי – של המדינה בקביעת יחסי הכוח בחברה?
אמנם, במאמר מוסגר נכתב על קפיטליזם וסוציאליזם כ"שתי גישות הפוכות המבוססות על עקרונות מנוגדים – עקרון החירות לעומת עקרון השוויון", ויובל לבנת, היועץ המשפטי לשעבר של קו לעובד, כותב מאמר יפה על הצורך באיזון צודק בין שני הערכים, אולם גם ממאמרו נדמה שמצבי העושר והעוני נוצרו מאליהם, או לכל היותר אך ורק בזכות מאמציו של האדם הבודד. חלילה אף מילה על קרל מרקס וניתוחיו הכלכליים-היסטוריים ואף לא על אדם סמית' והיד הנעלמה.
יוצא דופן במידה מסוימת הוא ירון זליכה. גם לדעתו העוני הוא נתון בו הממשלה מחויבת להילחם. אולם לזכותו ייאמר כי הוא אינו חושש להזכיר את מילת ה-ק' (קומוניזם) כשהוא טוען שהניסיון לבטל את הפער בין העניים והעשירים גרם לחברה כולה להיות עניה יותר. זליכה אף מודה שלפחות חלק מהעושר לא צנח מהשמיים כמן שאותו כל אחד יכול לאסוף. לדבריו, הממשלה בפעולותיה תורמת לעתים להגדלת הפער בין העניים והעשירים באמצעות תמיכה בהשקעות כספיות, העלמת עין מהפרת חוקי עבודה, והעדפת העשירים בקשרים בין בעלי ההון לאנשי השלטון.
ובני הבכור מבקש להוסיף שבגליון המוקדש לעניים ועשירים הוא היה שמח לקרוא גם על עניים. מדוע הם עניים, ומה זה בעצם אומר להיות עני.
לסיכום, ילדים. ישנם עשירים וישנם עניים כי ככה העולם בנוי. אם תתאמצו ותלמדו לא תהיו עניים, ובכל מקרה שימחו בחלקכם כי העושר אינו מבטיח אושר. אפשר לדבר על קונספירציה של בעלי ההון?
