הפילוסוף כגסטרו-אנטרולוג

די לקרוא את ההקדמה לספר, ומוטב לא להרחיק מעבר לה, בכדי להבין לא רק את מטרתו, אלא גם את העמדה שהוא נוקט, ואת האופן שבו הוא שואף לפעול בחברה הישראלית. העיתונאית ורד לוי-ברזילי, מספרת כיצד לפני כארבע שנים, במוצאי שבת ה-2 ביוני 2001 הוזמנה לאירוע חגיגי ותרבותי, השקת ספר. פחות מעשרים וארבע שעות קודם לכן, נרצחו עשריים ושניים איש בפיגוע בדולפינריום והמוזמנים הנכבדים והמכובדים "קרועים מצער ודאגה" לא היו מסוגלים לשתות מהיין וטעמם של הרקיקים – מילה יפה לעוגיות – החמיץ בפה, עד שעלה אסא כשר לדבר, "משנתו סדורה, מוסריותה בהירה וחדה כתער. המילים שנשמעו הן כמים זכים לצמא במדבר". לוי-ברזילי אינה מתארת מה קרה לאחר מכן, אולם הקורא הקשוב יסיק בעצמו האם כוסות היין נותרו מיותמות.

זוהי תמציתו של הספר, פיגועים בוצעו לפני כן ואחרי כן, ישראל שולטת בשטחי יהודה ושומרון יותר משלושים שנה. אלפי יהודים וערבים נהרגו בשנים האחרונות, ותפקידו של הפילוסוף אינו לעורר את המצפון, להוביל שינוי, להתריע או להרגיז אלא להרגיע, לנחם ולהקל על החלקתו של היין במורד הגרון.

כאשר נשאל סוקרטס מהו מקצועו, הוא השיב שאמו היתה מיילדת וגם הוא מיילד, אלא שאמו יילדה גופים והוא יילד רעיונות. כשר מציג בפנינו סוג חדש של רופא-פילוסוף – גסטרו-אנטרולוג הדואג שמחשבות רעות לא יפריעו לפעולת המעיים התקינה שלנו.

הספר הכולל אוסף של שיחות שערכה העיתונאית ורד לוי-ברזילי עם פרופסור אסא כשר, מחולק לשלושה שערים – "על המצב", "על החיים" ו"על המרקם". מתוך שבע עשרה השיחות, תשע מוקדשות לבירור דעתו של כשר "על המצב" – דהיינו על המציאות הישראלית המיידית, וביניהן שיחות על הימין והשמאל, הסדר הקבע, הסרבנות וכדומה. השיחות נערכו בין 2003 ל-2005, "בעיצומה של מתקפת הטרור", כדברי המחברת, "אולם השאלות והתהיות, התשובות ההסברים והעקרונות אינם מיוחדים לתקופה האחרונה, אפשר יהיה לשוב ולהשתמש בהם בנסיבות כאלה ואחרות בכל תקופה העתידה לבוא עלינו".

המחברים מקיימים את הבטחתם, ומספקים פילוסופיה המתאימה לכל עת, אך האם יש טעם בקריאתה של פילוסופיה המתיימרת לעסוק בחיים הקונקרטיים העומדים מולנו ואשר תתאים לכל תקופה וזמן? מהי הפילוסופיה המתאימה לכל עת? זוהי פילוסופיה המקדשת את האמיתות הידועות והמקובלות. מחשבה המרגיעה את המצפון ומקילה על עיכולן של הזוועות הנעשות שעה שעה. אכן, כתובים בספר דברים רבים, נכונים יותר או פחות, אך השאלה אינה מה תוכן הספר, אלא מה הוא מנסה לעשות ובאילו אמצעים.

אסא כשר נוקט בשיטה הבדוקה ביותר להרגעת המצפון – הטלת אשמה באחר. בימין המתנחל-פנאטי-משיחי-מתלהם ובשמאל הקיצוני-שונא עצמו-אוהב ערבים. כולם אשמים מלבדנו, ומי הם ה'אנחנו' שמצפוננו נקי? כדי לענות על כך לא נתקדם בספר, אלא נחזור אחורה. כשנקרא את עמוד הפתיחה נגלה כי הספר כולל "ארבעים וחמש תמונות מתוך אוסף האמנות הישראלי של הפניקס הישראלי". המחברים מביעים את תודתם העמוקה לחברה על הרשות שקיבלו להשתמש בתמונות. כך יוכלו קוראי הספר להתבשם בניחוח האמנותי הנושב בין עמודיו ולמצוא מזור לנפשם.

חברת הפניקס, נזכיר למי ששכח, אינה עמותה פילנטרופית הרוכשת יצירות אמנות לטובת הציבור, אלא קונצרן ביטוח המשווה לעצמו תדמית תרבותית על ידי 'תמיכה באמנות'. לא בהון-שלטון מדובר כאן, אלא במשוואה הון-מצפון, ומחברי הספר נחלצים לעזרתה של הפניקס בעסקת חבילה הכוללת את הרגעת מצפונם של מבקרי המוזיאונים, משתתפי הערבים הספרותיים ובעלי החברות הגדולות – השותפים כולם באותו 'אנחנו' השואף לשלום, נלחם בטרור ומצפונו זך ונקי.

אסא כשר אומר בשיחות מספר פעמים שהוא מסרב באופן עקרוני להבין את עמדות הצד השני – פלסטיני או מתנחל. יתר על כן, הוא אומר, נסיונות ההבנה לכשעצמם מכעיסים אותו, וזאת כיוון ש"להבין פירושו לסלוח". אמירה זו מתמיהה – האם באמת לא ניתן להבין שום דבר מבלי להזדהות איתו. אם כך הוא הדבר, מה הטעם בכלל בפילוסופיה? אבל, גם אם נקבל את נכונותה של טענה זו, לא ברור מה רע בסליחה לכשעצמה. האם הסליחה היא פעולה לא אתית? או שמא הסליחה תאלץ את הלומד לשאת מעט מהאשמה?

בטקס המיסה הנוצרי, נוגסים המאמינים בלחם ולוגמים יין, המייצגים את בשרו ודמו של ישו, אשר הקריב את עצמו למען האנושות. הרבה דם נשפך וממשיך להישפך בישראל. קשה לומר, אך מתחייב לשאול – האם הדם נשפך כדי שנוכל לאכול רקיקים ולשתות יין בערבים ספרותיים?

17 שיחות עם אסא כשר; ורד לוי-ברזילי; כנרת, זמורה-ביתן; 412 עמודים

הרשימה פורסמה ב”מקור ראשון” ביוני 2005.