אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו – עודד וולקשטיין

ספרו של עודד וולקשטיין על סיפורי האימה של אדגר אלן פו הוא ספק חיבור אקדמי ספק מסה אישית. וולקשטיין מפרש את המנגנון שעומד ביסוד יצירתו של פו ועוקב אחר מופעיהם השונים של המוטיבים הנפוצים – הקבורה בחיים, החזרה, הכפילות, החיקוי, אשליית הייחודיות – ומראה כיצד הם מזינים אלה את אלה וכיצד הם משתפים פעולה במנגנון שכולו מכוון נגד מטרה אחת, הקורא.

בתחילה הספר נראה מעט תיאורטי, לעתים עד כדי פרודיה על הכתיבה הרווחת באקדמיה בכלל ובמחוזות הוצאת רסלינג בפרט. נראה כאילו וולקשטיין רוצה לדחות את הקורא, לשמור את פו לעצמו, ואולי להזהיר אותו שלא כדאי לו להיכנס לקבר שהוא הסיפורים של פו. אבל ההתמדה משתלמת, ודי מהר הקושי מתחלף בהתפעלות מהקריאה של וולקשטיין בסיפוריו של פו. הספר הוא לא רק ספר על פו, אלא גם שיעור בקריאה בכלל (ומובן מאליו שכדאי מאוד להחזיק בצמוד לספר את סיפוריו של פו).

דגם היסוד הגלוי בספריו של פו הוא הקבורה בחיים. וולקשטיין מדמה את הסיפור לבניין ובמרתף הבניין נמצא הקבר והקבר מוכן לקורא שייכנס אחרי המחבר. זה סיפור שאי אפשר לצאת ממנו בשלום. אבל מה פירוש קבורה בחיים של הקורא? הרי אנו סוגרים את הספר ומשאירים אותו מאחורינו. ובכן, כל מי שראה סרט אימה יודע שזה לא כל כך קל, יודע שהוא יבדוק שלוש פעמים את מנעול הדלת לפני שילך לישון. האימה אינה מה שקורה למספר או לדמות שאותה הוא מפיל בפח, אלא מה שקורה לקורא, הפרנויה שנופלת עליו.

המנגנון היסודי, הפח השטני של פו, הוא הזמנת הקורא לפרשנות יתר, וכל פרשנות היא פרשנות יתר. למשל, בסיפור "חבית האמונטילדו", שבו המספר המבקש להתנקם ביריבו פורטונאטו, מזמין אותו לשתות חבית יין נדיר וקובר אותו בחיים לאחר שהפחיד אותו למוות בסיפורים אודות מחלות המקננות בקירות המרתף. הסיפור נקרא על ידי רוב הפרשנים כסיפור של פסיכולוגיה הפוכה, כפיתוי באמצעות דחייה. אך וולקשטיין טוען ובצדק שהמספר לא מזמין את פורטונאטו אלא מזהיר אותו; מה שמפיל את פורטונאטו הוא פרשנות היתר, ההתעקשות שלו לראות הזמנה היכן שיש אזהרה.

דוגמה נוספת היא המאמר "היגיון הקומופוזיציה" שבו מסביר פו את הפואמה המפורסמת שלו, "העורב". במקרה זה, הקורבן אינו פורטונאטו, אלא הקורא עצמו. העורב, טוען וולקשטיין, אינו אלא תוכי, החוזר על הברות חסרות משמעות, והקורא טועה לייחס להן משמעות. שמונה השורות האחרונות ב"העורב", שמונה שורות שלטענת פו הן שורות עודפות, מפתות את הקורא לראות בפואמה כולה את מה שנמצא רק בסופה ולקחת על עצמו את תפקיד המספר האבל ואחוז הדיבוק.

פו כותב ששמונה השורות האחרונות עודפות ואני חושב על שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, אלה שמשה כותב בהן את מותו שלו, הפסוקים העודפים שרק המת מעז לכתוב, שמונה הפסוקים שהופכים את הספר לטרגדיה ואת ספרו של אלוהים – לספרו של משה. הפרדוקס הוא מה שמוכיח את אמיתות הטקסט, את מקורו האנושי ואת ייחודיותו לכאורה. המספר, כותב וולקשטיין, קבור בפנטזיה פרוורטית של סינגולריות והוא זקוק לקורא כדי שיאשר את קיומו. אבל סיפורי אימה, כמו סיפורים בלשיים, הם סיפורים מכניים ונוסחתיים, והיכן אפשר למצוא ייחודיות בסיפורים כאלה?

וולקשטיין לא כותב על הסיפורים הבלשיים של פו, ופלא שאינו מזכיר את "המכתב הגנוב", אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של פו, אפילו ברמז. בסיפור זה, הבלש דופן מוצא את המכתב שגנב מחדרי המגורים המלכותיים השר הנכלולי ד'. בשום שלב בסיפור לא נאמר מה יש במכתב; אנחנו רק יכולים להניח שהמכתב הוא מכתב אהבה שעשוי להביך את המלכה, אבל הדבר לא נכתב במפורש. לכאורה, וכך דופן טוען, הוא מצא את המכתב כיוון שהוא אינו חופר לעומק, כיוון שהוא לא מחפש את המכתב מתחת לפני השטח, במקומות המחבוא. בשונה ממפקח המשטרה, הוא אינו שוגה בפרשנות יתר. הדבר החבוי נמצא במקום הגלוי ביותר, והגלוי ביותר הוא חבוי ביותר. אבל מתחת לפתרון המבריק של דופן נמצא פתרון גלוי עוד יותר. מה שעומד מאחורי ההזדהות של דופן עם השר ד' אינו, כפי שהוא טוען, יכולת אנליטית יוצאת דופן, אלא היכרות אישית לגמרי עם השר ד', שאינו אלא אחיו התאום. מתחת למנגנון הכללי של פתרון תעלומה בלשית באמצעות מחשבה אנליטית, נמצאת נקמה אישית.

כך, דווקא הנוסחתיות של הסיפור הבלשי וסיפור האימה מסתירה את הייחודיות של המספר המחביא את עצמו בתוך המנגנון. הנוסחה היא החוק של הסיפור, אבל היא לא הסיפור עצמו. החוק הוא כה יסודי, עד שאין לו שום חשיבות, ממש כמו לתאר אדם מוכר כבעל שתי רגליים, שתי ידיים וזוג עיניים.

הסיפורים של פו הם כ"חללי קבר שהמספרים מבקשים להיטמן בקרבם". הם הצעה גלויה לקבורה בחיים. הקורא המדמה שהוא אדונו של הסיפור נידון להיות המשרת הקבור. הוא פותה כדי לקבל על עצמו את עול הפרנויה של המספר.

שוב ושוב שואל וולקשטיין איך אפשר להיכנס בלי להינעל, איך אפשר לקרוא בלי להיקבר. תשובתו היא "הפרשן שאינו רוצה להיקבר בחייו צריך לבוא אל סיפוריו של פו בעיניים מתות". זאת אומרת, לקרוא בלי לפרש, לקרוא בלי להתפתות. אבל יש אפשרות אחרת – להביא לסופר קורבן, והקורבן התמים הוא הקורא, לא הקורא של פו, אלא הקורא של וולקשטיין, מי שחשב לפני שקרא את "אני אומר לכם שאני מת!" שסיפוריו של פו הם לא יותר מסיפורי אימה תמימים ירצה עכשיו להיזהר מהם, אבל מאוחר מדי, עכשיו כשהבין, הוא כבר קבור. הפרשן אינו חושף הסוד אלא שותפו לפשע של הסופר. האם הפרשן יכול לצאת? כמובן, אך בתנאי שיביא קורבן. ממש כמו באגדה על איש המעבורת שנדון לחתור מגדה לגדה הלוך ושוב עד שימצא נוסע שיואיל לקחת ממנו את המשוט.

ישנה אפשרות נוספת לקריאה שאינה קבורה בחיים, אפשרות שאליה רומז וולקשטיין, וזו הקריאה שלא מגיעה בזמן, קריאה מאוחרת מדי, או טוב מכך – קריאה מוקדמת מדי. הקריאה של הנער, שאינו מבין את המלכודת כי הוא צעיר מדי. זה פשר הקסם של קריאה ראשונה בספר שלא הבנו. זו אולי הקריאה הראויה היחידה, קריאה שאליה אנחנו מבקשים לחזור, אבל לשווא.

ואולי ישנה אפשרות נוספת, רביעית. לא דרך הימלטות, אלא השלמה. דוגמה למלכודת של פרשנות היתר נמצאת בסיפור "המוות והמצפן" של בורחס, ובו הבלש, בן דמותו של דופן, נופל בפח בגלל פרשנות היתר שלו, מפני שהתעקש למצוא משמעות וסדרתיות במוות מקרי. אבל, רגע לפני מותו, במקום להתחרט על טעותו, הוא מציע לרוצח מלכודת מוצלחת יותר. זו כמובן פרודיה על בלשים ועל פרשנים. אבל יש כאן דבר מה נוסף. בסופו של דבר, האם האיום של קבורה בחיים הוא איום או הזמנה? ובמה הוא שונה מהפנטזיה של הקורא, של כמעט כל קורא, לשקוע בספר, לחיות בתוך הדפים? האם ישנו יין משכר ונדיר יותר מהספר ששובה אותנו? ומה אם אנחנו בכלל לא רוצים לצאת? נכון, זו פנטזיה פרוורטית, לקרוא בספר ולדמיין שהוא נועד רק לנו. אבל האם יש פנטזיה מענגת יותר?

אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו, עודד וולקשטיין, הוצאת רסלינג, 184 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-5.9.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

אתה שוטר בירושלים – בן פול

"אתה שוטר בירושלים" הוא ספרו השני של בן פול, הסופר ששמו הבדוי מבדיל אותו מעולם הספרות הישראלי העכשווי, ובכל זאת, גם הוא לא נמלט ממגיפת הכתיבה על ירושלים. לזכותו של בן פול נראה שבשונה מהקודמים לו בז'אנר, המוצלחים יותר או פחות, הוא לא רק מכיר את ירושלים, אלא גם אוהב אותה מאוד – את העיר ואת השוכנים בה, כמעט את כולם. למעט אלו שלדעתו מחריבים אותה כדי להביא את הגאולה.

ירושלים של "אתה שוטר בירושלים"  ממשית מאוד. פול מגלה את הסוד שירושלמים מעדיפים להסתיר: זו עיר הרבה יותר חמה מתל אביב. כן, פחות לחה, ובערב בדרך כלל נעים ואפשר לנשום. אבל השמש הירושלמית אכזרית, חשופה ואלימה הרבה יותר מהחום התל אביבי שהוא פשוט חום, "בירושלים השרב הוא שריפה, מאכולת אש". זו ירושלים שהדת עשתה אותה למה שהיא והדת גם מאיימת להרוס אותה.

המספר הוא שוטר בירושלים, מרסל קדוש, קצין משטרה בכיר אבל לא בכיר מאוד, המנסה לעצור פשע נורא שעומד להתבצע "פשע כביר כל כך שאתה מסרב להאמין בו ובעצמך וביכולתך למנוע אותו", והדרך היחידה שלו לעצור את הפשע אינה במסגרת החוק שאותו שירת במשך שנים. כדי למנוע את הפשע עליו לפרוש מהמשטרה ולכתוב את הסיפור שהוא הספר שלפנינו.

תחילת הסיפור במוות. הזירה היא בתי זאכר, מתחם מגורים דמיוני על קו התפר הירושלמי, סמוך לחומות העיר העתיקה, בין מערב העיר למזרחה. כרישי הנדל"ן לוטשים את עיניהם למתחם בזכות מיקומו הנהדר, אבל סבך משפטי מונע את פינוי תושבי החצר, עד שזקנה אחת מתה ומפנה את הדרך. קדוש חושד שהמוות לא היה מוות טבעי ופותח בחקירה. בהמשך יהיו עוד שתי הצתות ועוד מוות אחד או שניים. דברים כאלה קורים. רק קדוש מרגיש שיש כאן יותר מהנראה לעין ושגורמים גדולים יותר פועלים מתחת לפני השטח. והספר, יותר משהוא סיפור החקירה, הוא סיפור הניסיון למנוע את אותו פשע מחריד.

המזימה השטנית אינה סוד. היא נאמרת כמעט בפירוש כבר בתחילת הספר, ולכן אין כאן חשש ספוילר. אלו בעצם שתי מזימות. האחת היא להקיף את העיר העתיקה ביהודים, ב"חומת אש סביב". המזימה השניה, השטנית ממש, היא הפנטזיה הימנית, או אולי הפנטזיה השמאלנית על הפנטזיה הימנית, לפוצץ את המסגדים העומדים על הר הבית כדי לפנות מקום לבניית בית המקדש.

כמוצהר בתחילתו, הניסיון לחשוף את הפשע הוא עיקר הספר, ולעומת זאת דמותו של המספר, קצין המשטרה מרסל קדוש, חלשה ולא אמינה. אולי כדי להוסיף אמינות, בן פול מוסיף לקדוש גרושה, מועמדת לשיפוט בעליון, ושני ילדים בוגרים ומתנכרים, אחת בחו"ל והשני אנרכיסט שמאלני. אבל אלו לא משכנעים, וגם לא התחבטויותיו של קדוש ומצפונו הנוקף אותו. הזיוף ניכר במקומות שבהם פול סוטה ממה שהסיפור דורש.

העובדה שאנחנו לא יודעים מיהו האיש בן פול, מקלה עלינו לקרוא את הספר לא כסיפורו של קצין המשטרה הבדוי מרסל קדוש, אלא כסיפורו של פול עצמו. זה לא סופר שמספר על קצין משטרה שמספר על מזימה, אלא הספר עצמו "אתה שוטר בירושלים" נכתב כדי לחשוף מזימה, לחשוף פשע, וכך עלינו גם לשפוט אותו. הספר הוא דרכו של פול לחשוף את העובדות, לשכנע אותנו שהמזימה הנוראית היא תסריט ממשי.

אבל הפשע האיום, הבלתי נתפס לכאורה – חלקו בנאלי וחלקו פנטזיה פוליטית, ואילו הבדיון, הסיפור שנועד להיות כלי שרת בלבד, משכנע הרבה יותר. בן פול כושל במה שאמורה להיות מטרת הספר ומצליח במה שאמור להיות רק אמצעי. "אתה שוטר בירושלים" הוא ספר מוצלח כי הסיפור טוב יותר מהמסר, כי הסופר טוב יותר מבעל הטור בעיתון.

הגיבור השני של הספר הוא נזיר נוצרי, תושב החצר, יהודי מומר, וחלק ניכר מהספר הוא סיפור המפגשים בין הקצין והנזיר, תחילה כחוקר ונחקר ובהמשך כמין ידידות משונה בין השוטר לשעבר לנזיר לשעבר. בין היהודי (ה)קדוש ליהודי המומר. הספר, שמסגרתו היא המאבק בין הפלסטינים ליהודים נע בין נצרות ליהדות. השוטר היהודי והנזיר הנוצרי שהוא בעצם יהודי מדברים על גאולה ועל מוות ושואלים אם צריך להרוג כדי לגאול או למות כדי לגאול. הספר גדוש בסימנים לצליבה. הקורבן האולטימטיבי, אלוהים ההורג את בנו כדי לגאול את האנושות, מוצב מול אלה שבשם הגאולה מוכנים להרוג ילדים ולהביא אסון. אבל האם הם באמת שונים כל כך זה מזה? הרי המודל של הצליבה הוא מבחן הנאמנות של העקידה, אברהם שנדרש להקריב את בנו. גם בעיני פול, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה. כדי לעצור את הפשע יש צורך במוות. כדי להתריע על פשע צריך להרוג זקנה ולשרוף ילדה. כך או כך, זו אותה אתיקה, האתיקה של גאולה דרך קורבנות, של ירידה למנהרות כדי להציל את מה שלמעלה. להחריב כדי לגאול, להרוג כדי להציל.

לקראת סוף  הספר, קדוש (או פול) מודה שמטרתו לא הייתה חשיפת הפשע, וגם אם זו הייתה מטרתו לא היה לו סיכוי.  הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא "להשמיע קול. פשוט. כמו שכלב נובח". אבל בן פול לא נובח. הוא כותב בתחכום וביופי, זו ההצלחה של הספר, זה גם הכישלון שלו.

אתה שוטר בירושלים, בן פול, הוצאת כתר, 312 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-29.7.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

אקווריום – יערה שחורי

הארץ נבראה בדיבור: "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". הדבר הראשון שנברא הוא מראה, האור, אבל לשם כך יש צורך בקול, והדיבור קודם למראה. אלוהים מצווה "יהי אור", אבל האם העולם נברא בלי שהיה מי שישמע את הציווי? האם יש עולם בלי קול? ואיזה מין עולם זה? "אקווריום" הנהדר של יערה שחורי מוכיח שלא צריך קול בשביל ליצור עולם שלם.

לילי ודורי אקרמן הן אחיות. הן חירשות, אביהן חירש וגם אמן חירשת. דורי ולילי חיות בגן עדן גיהנומי. מצד אחד, הן מבודדות מעולם השומעים מבחירה, אין להן צורך באף אחד מלבדן, הרי "הן נהנו להפחיד את כולם… להטיל את מוראן על תושבי הבניין". אבל ישנו גם כורח, "ומה שנכתב כאן למעלה, שאיש לא הציק להן, זה היה שקר נעים." שחורי כותבת עולם שבו החירשות אינה מום, אלא סוג אחר של קיום נפרד, לא רע יותר, לא טוב יותר, שונה.

אביהן מתפרנס מאיסוף מתכות ועל המכונית שלו כתוב "החירש", אין שם שבו אפשר לקרוא לו בקול והוא יענה. הכתב מסמן אותו, לא הצלילים המשתנים ותנועות הידיים. החירשות היא המסמן של האב, היא מי שהוא. "החירש" בה"א הידיעה. האטום לכאורה והמספיק לעצמו.

בשנות הנעורים של לילי ודורי משפחת אקרמן מתרחקת עוד יותר מהחברה ועוברות לכפר. " מה יש בכפר?… כבשים ופרות, שדות ונישואי קרובים". אבל "משפחת אקרמן שגשגה בכפר כמו יבלית שכשמניחים לה היא פורחת בפרחים מלאי יופי". לילי, המבוגרת יותר, היא החזקה מבין השתיים. לילי מגלה את הכישרון שלה, לנחש את אופיו של אדם דרך כתב היד שלו, לא כמדע גרפולוגי אלא כידיעה, והיא לא רק קוראת היא גם כותבת, את כל מה שקורה, אבל רק מה שקורה, את העובדות בלבד, ודורי נמשכת אחריה.

מה שקורה אחר כך הוא מה שקורה בחיים. לילי ודורי מתבגרות, וכבר לא ברור מי חזקה ומי חלשה ואם אפשר להשוות. הצלילים נכנסים לעולמן, היום כבר יש מכשירים לטיפול בחירשות, והקול נכנס באלימות אל היקום האישי והמשפחתי. "כשהרכיבו לי לראשונה את המכשירים הרגשתי כאילו מישהו חתך אותי לשניים ולא היה מה שיתפוס ויחזיק אותי שלמה… אם תרצו לשמוע, סימנתי 'כואב'. סימנתי 'די' ו'תפסיקו'". החיתוך לשניים הוא גם ההיפרדות הבלתי נמנעת של שתיים שבילדותן היו צמד בלתי נפרד. לפעמים הן חושבות אחת על השנייה, לפעמים הן כותבות זו לזו, אבל לא תמיד הן מוכנות לקרוא, ובהיעדר צלילים, בלי קול, אין אפקט דופלר שבעזרתו נוכל לדעת אם אנחנו מתקרבים לזה לזה או מתרחקים זה מזה.

גם האב, אלכס אקרמן אוסף המתכות, עובר מהפך. הוא בונה את עצמו כגורו לחירשים אחרים, חירשים מלידה שמעולם לא שמעו, כאלה שמשליכים את מכשירי השמיעה שלהם, וכאלה המעמידים פני חירשים. הוא נותר "החירש", אבל משמעות המילה כבר שונה לגמרי, הוא מנהיג קבוצה הרואה בחירשות מעלה, השלב הבא בנטישת הטכנולוגיה ובחזרה אל הטבע.

כל גיבורי "אקווריום" חירשים, אבל המוקד שלו אינו הדממה, אלא התקשורת. שחורי כותבת על הכוח של המילים ושל השתיקה, של העובדות ושל השקרים, על תקשורת באמצעות כתיבה וללא צלילים. שפת הסימנים היא "השפה", והיא לא פחות טובה משפת השומעים.

שחורי מתארת חירשות לא כמום, החירשות היא צורה אחרת של קיום, לעתים מכורח ולעתים מבחירה. יש רמות שונות של חירשות וסוגים שונים של חירשות. הגבולות בין השומעים לחירשים אינם אטומים כפי שנדמה. אפשר לחצות אותם מסיבות שונות, למטרות שונות. מצד אחד נמצאת השומעת שכפתה על עצמה להיות חירשת, ומהצד האחר – החירשת שבחרה להצטרף למחנה השומעים.

מתבקש שלספר שעיסוקו בשמיעה, דיבור, כתיבה וקריאה יהיה ממד ארס פואטי (לכל ספר יש ממד כזה. זו אחת הבעיות של ביקורת הספרות, אנחנו אוהבים לכתוב על הממדים הרפלקסיביים של הספרות ולפעמים שוכחים אותה עצמה, אבל נחזור לעניין), ומה עוד ששחורי מספקת נקודות מאחז מתולדות פילוסופיית הלשון, זו שעוסקת במסמנים ובמשמעותם, בעץ שנופל ביער ואין מי שישמע אותו ובשאלה אם כוכב הערב או כוכב הבוקר הם אותו כוכב.

מוקד הדיון הארס פואטי של "אקווריום" הוא הקריאה, לא פחות ואולי אף יותר מאשר הכתיבה, (ומוזר שקריאה היא גם קריאה בשמו של מישהו בקול וגם קריאת ספר בשקט). אולי יותר נכון לומר – הרצון, האפשרות, ההכרח, חוסר היכולת והסירוב לקרוא. לקבל את השדר ולהחליט מה להבין ממנו, מה לשמוע ומה לא לשמוע. מה לקרוא ומה לא לקרוא, ולעומתם לספֵּר, לכתוב, לדבר כדי לשאת חן, כדי לקבל ערך.

אחת השאלות המפורסמות ביותר בפילוסופיה של הלשון היא האם יש משמעות לדיבור על השיער של מלך צרפת, בזמן שאין מלך לצרפת, הרי העידן המלוכני חלף מזמן. אבל ב"אקווריום", המלוכנות עדיין איתנו: האב הוא המלך והוא האל. הוא זה שמדבר, בעזרת ידיו או באמצעות מתורגמן, והוא אינו צריך לשמוע אף אחד. כולם צריכים לשמוע אותו. ממש כמו שאלוהים לא מוטרד מהשאלה מי שומע את "יהי אור" וגם אם יש מי שיענה לו, הוא לא חייב לשמוע. מעברה השני של הסקלה נמצא השומע, הקורא האובססיבי שיכול להיות לפעמים סוג של טפיל, זה שקיומו תלוי בקריאה, בהאזנה לסיפוריהם של אחרים.

העיסוק בדיבור ובשמיעה מרחיב את הספקטרום של היחסים המשפחתיים, של כל יחסים משפחתיים, ובמיוחד של משפחת אקרמן. הקסם שהספר הזה מהלך טמון בהיותו מעין העולם שיש בו. העולם ששחורי יצרה הוא תא חי מוקף ממברנה, המעטפת התוחמת אותו, מגדירה היטב את מה שבתוכו, והתא מחליט מה לקבל ומה להוציא. "אקווריום" הוא ספר חירש, הדגמה חיה של אותה חירשות עשירה שהוא מתאר. לא החירשות המצמיתה של האב, אלא כזאת שמזמינה אותנו פנימה.

אקווריום, יערה שחורי, הוצאת כתר, 240 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-17.6.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , | להגיב

הדרך של אידה – ריקרדו פיגליה

פעם, בלימודי התואר השני, השתתפתי בקורס על ספרות ופילוסופיה. המרצה, פילוסוף ידוע למדי, דיבר בפתיחת הקורס בשבח הספרות המסוגלת להביע דברים שהשפה הפילוסופית מוגבלת מכדי לומר, והצהיר שבכך הקורס יעסוק. מאותו רגע ואילך עסקנו בפילוסופיה בלבד. אמנם קראנו ספרים, אך הם לא היו יותר מאמתלה לדיונים פילוסופיים. הייתה שם מעט מאוד ספרות.

נזכרתי בקורס הזה כשקראתי חלק מהביקורות על "הדרך של אידה" מאת ריקרדו פיגליה. היו מי שלא אהבו את הספר כי הוא מתנשא ופילוסופי מדי, והיו מי שאהבו אותו מאותה סיבה בדיוק, מחמאה מרגיזה במיוחד כשמדובר בספר שבו הפילוסופיה נחבטת במציאות. ספרות אינה פילוסופיה. אם כבר, פילוסופיה במיטבה (אני מסתכל עליך, ויטגנשטיין) היא ספרות, ו"הדרך של אידה" אינו ספר פילוסופיה במסווה, אלא ספרות במיטבה.

הספר מתרחש באמצע שנות התשעים. זו תקופה קשה בחייו של אמיליו רנסי, הגיבור הקבוע של ריקרדו פיגליה, "בימים ההם חייתי כמה חיים שונים, חייתי ברצפים נפרדים ועצמאיים: סדרת החברים, סדרת האהבה, האלכוהול, הפוליטיקה, הכלבים, הבּרים, הצעידות הליליות… הייתי אבוד, מנותק". הוא מקבל הצעה מאידה בראון להגיע לאוניברסיטת טיילור האמריקאית, כדי ללמד סמינר על וויליאם הנרי הדסון, סופר ארגנטינאי-אנגלי, בן המאה ה-19, שנולד בארגנטינה, כתב באנגלית ומת באנגליה.

אידה מתעניינת בהדסון כחלק מהעניין שיש לה במסורת של מתנגדי הקפיטליזם שטיפחו את מיתוס החיים הטבעיים והקהילה החקלאית. "הדסון הילל את העולם הפסטורלי והאלים", מספר רנסי, "כי ראה בו חלופה לאנגליה השסועה במתחים של המהפכה התעשייתית",

רנסי מתעניין בהדסון מסיבה אחרת, אישית הרבה יותר. כמו חברו, ג'וזף קונרד, שנולד בפולין ועבר לאנגליה, גם הדסון התחנך בתרבות אחרת וכתב באחרת. "אותי עניינו הסופרים הכבולים בשייכות כפולה, אלה שקשורים לשתי שפות ולשתי מסורות", וכמו שניהם, גם רנסי הוא אדם תלוש. "ניתקתי את הקשר שלי עם ארגנטינה כאילו לא נשאר שם כלום ".

בשלב הזה, הספר עלול להיראות כמו רצף של אזכורים ורפרנסים, ניימדרופינג חסר תכלית מלבד יוהרה. אבל הסופרים שרנסי מדבר עליהם הם חלק מנוף המחשבה וההקשרים שלו, ואין צורך בהיכרות מוקדמת עם הדסון כדי להבין את הספר. פיגליה מסביר כל הקשר.

לכאורה, האקדמיה היא מקום מושלם בשביל אדם כמו רנסי, אבל גם שם הוא אינו יכול להכות שורש. זהו תיאור נהדר של אדם תלוש, נודד מנותק, מתגעגע ולא מתגעגע לאשתו לשעבר ולבית שבו חברו, וכעת בן זוגה של אשתו לשעבר, מעיין בספריו מעשה בעל בית. אמנם השגרה האקדמית מסייעת לו, אבל הוא סובל מנדודי שינה ויוצא בלילות להסתובב ברחובות, נוסע לשכונה הלטינית, מבקר במועדון האגרוף המקומי ומנהל רומן חשאי עם אידה, המרצה שהזמינה אותו לאוניברסיטה. ואז היא נהרגת, בספק תאונת דרכים מוזרה ספק מעשה טרור. ופתאום אנחנו בספר אחר.

מה שנראה כסיפור אהבה על רקע חיי האקדמיה נהפך לתעלומת רצח ומשבר אישי. התלישות מתחברת לאבל ובדידותו של רנסי מתעצמת. מי שמציל אותו באותה תקופה קשה היא שכנתו, נינה אנדרופובה, חוקרת טולסטוי, שהשיחות איתה "נועדו לחלץ אותי מהערפילים הדוסטוייבסקיים שבהם שקעתי". נינה אוהבת את טולסטוי בשל מאבקו בנטייתה של השפה הרוסית למטפיזיקה, ומלחמתו נגד הסרח העודף של הרוחניות הנלווית לשפה.

חציו השני של הספר עוסק באותו טרוריסט שאולי הרג את אידה. רוצח ששלח במשך שנים רבות מעטפות נפץ למדענים ברחבי ארה"ב. שמו של טד קצ'ינסקי, ה"יונבומבר", ששלח בין 1978 ל-1995 16 חבילות נפץ, הרג שלושה בני אדם ופצע 23, לא מוזכר ב"הדרך של אידה". אבל הביוגרפיה שלו, האידיאולוגיה, שיטת הפעולה ונסיבות תפיסתו זהים כמעט לחלוטין לאלה של תומס מונק, הרוצח בספר.

תחום העניין האקדמי של רנסי מקבל משמעות אקטואלית וחברתית. לחייו האמיתיים פולש באלימות מושא המחקר שלו, אדם תלוש, כפול זהות, שבשם האידיאלים של חברה אוטופית וקדם תעשייתית רוצח מדענים. המשטרה קובעת שהמוות של אידה היה תאונה, אבל כשרנסי קורא בספר שהיא השאירה לו, "הסוכן החשאי" מאת ג'וזף קונרד, הוא מוצא בו חלקים מסומנים, שאפשר לקרוא בהם את תכנית הפעולה של הטרוריסט. מאותו רגע ברור לו שהיה קשר בין השניים, והוא רוצה לדעת האם אידה הייתה שותפתו של הטרוריסט או קורבן שלו.

מפתה לקרוא את "הדרך של אידה" כספר על טרור. המשנה האנרכיסטית של ק'צינסקי/מונק דומה מאוד לתחומי העניין של אידה, אבל, כזכור, מי שהתעניין במשנה האנטי קפיטליסטית של הדסון הייתה אידה. את רנסי מעניינות התלישות והנתינות הכפולה. במבט רחב יותר, לא רק רנסי חי ברצפים שונים של חיים. לכל דמויות הספר יש חיים כפולים. לחוקרת הספרות יש חיי מין חשאיים, ראש החוג הוא גיבור מלחמה בעל רגל מעץ, מומחה למלוויל שמגדל בביתו כריש לבן, ההומלס הוא פליט מכוכב אוריון ונינה היא פליטה מרוסיה.

כולם פליטים, כולם תלושים, ולכאורה, תומס מונק הטרוריסט הוא דוגמה נוספת, הקיצונית ביותר, של תלישות. הוא מתבודד ביער, פליט מהאנושות כולה. אך בחינת תולדות חייו של מונק מעלה שהוא החריג. הוא אינו מוכן לשקר, הוא אובססיבי ביחס לידיעה נטולת ספק, והתזה שלו עסקה בלוגיקה של החלטות ובקבלת החלטות במצבים של אי וודאות. הוא פונה לפעולה, כי היא עומדת בניגוד לדעה, שאף פעם אינה מוחלטת וברורה. הטרוריסט הוא הרוצח, אבל העיקר אינו הטרור, שהוא רק דוגמה לסכנה שבניסיון לאינטגרציה. הטרוריסט הוא האדם שאינו מוכן לקבל את קיומם של רצפי חיים מקבילים ונפרדים.

אני אוהב ספרים שנפרדות הרצפים השונים של החיים ניכרת בהם, שכל רצף הוא סיפור בפני עצמו, שמסמנים רצפים אפשריים. אחד הרצפים הלאה האלה הוא ספר על איש ואשה שנפרדו. "אידה  בראון היא שחיברה אותי לסיפור הזה ובגללה כתבתי את הספר", אומר רנסי, והזיכרון שלו נע בין ארגנטינה לאידה, שגופה הברוד הוא מורשת גנטית סודית מסבתה, כמו השם הסודי שלה שאף אחד מלבדה לא יודע.

הדרך של אידה, ריקרדו פיגליה, תירגמה מספרדית: ליה נירגד, הוצאת חרגול ומודן, 215 עמודים       

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-15.5.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , , | להגיב

חצי חלון חצי מראה – מוני אנדר

"חצי חלון חצי מראה" נפתח בסיפור על נערה שהאוטיזם של אחיה עומד בדרכה למצוא שידוך ומסתיים בסיפור על אב ובנו החולה הנוסעים לארה"ב כדי לקבל ברכה מהאדמו"ר מפילדלפיה. ביניהם מופיעים עוד עשרה סיפורים: על אישה הסובלת מטורדנות כפייתית, בר מצווה בבית כנסת של ניצולי שואה, קשיי פרנסה, חרדה המובילה לפרישה מהעולם, חוזרים בתשובה בליל הסדר, משפחה ענייה שהפוליטיקאי המקומי זקוק לה – ועוד כמה.

גיבורי הסיפורים הם חרדים. אך הדמויות השונות מהסטריאוטיפ החרדי, והספר כשמו, הוא חצי חלון חצי מראה. הוא חלון אל החברה החרדית ומראה אל הקורא, מראה המבקשת ללמד אותנו. גיבורי הסיפורים אינם אטומים לעולם אלא נמצאים וחיים בו. חלקם חיים בשולי העולם החרדי, כמו בסיפור "הפי-אנד", ובו מתוארת משפחה של חוזרים בתשובה שאין להם עם מי לשבת בליל הסדר. חלקם מרחיבים את גבולותיהם, כמו בסיפור "בנה ביתך", המספר על משפחה חרדית העוברת לגור בישוב חילוני בגליל, או "חיות הקודש", שבו מסופר על ילד שרוצה להיות וטרינר.

ההתכנסות והנסיגה מהעולם מוצגות בספר לא כאידיאל שיש לשאוף אליו, אלא כחולשה. למשל, בסיפור "מודה ועוזב" מעמת מוני אנדר בין אדם חרדי שלחץ החיים הוביל אותו להתבודדות לצנחן רחיפה שנתקע בעץ ומפר את שלוותו של המתבודד. אנדר מציב בסיפור – זה מול זה – את דוד המלך משורר תהלים, ודוד המלך של ספר שמואל, הלוחם והמצביא שלא נכנע ולא ברח, ומכריע לטובת האחרון.

הרחבת הגבולות מתבטאת גם בהרמזים התרבותיים של אנדר. בשונה מספרים אחרים הנכתבים על ידי שומרי מצוות או שומרי מצוות לשעבר ומרבים להשתמש במושגים ובהקשרים יהודיים דתיים, אנדר מרבה להשתמש דווקא באזכורים מהתרבות החילונית. לצד הסיפור שנקרא "חיות הקודש" יש סיפור ושמו "האופניים של ברוך", ברמז ברור לשיר של כוורת. דוגמה נוספת ומשמעותית יותר היא סצנת הטיפוס והנפת הידיים על מדרגות מוזיאון האמנות של פילדלפיה – כמו בסרט "רוקי". נראה שמטרת האזכורים האלה אינה רק להעשיר את הסיפור, אלא גם ללמד אותנו על עולמו של מוני אנדר, שתמונתו, עטוי זקן ולבוש בחולצה לבנה מופיעה על דש הספר.

אנדר כותב על דמויות שוליים. חוזרים בתשובה, עניים, מתבודדים, חולים, או סתם אנשים שאינם תואמים את הנורמה החרדית. לרוב, חרדים לא עוברים לגור בישוב חילוני ואינם לומדים וטרינריה. אבל דמויות השוליים מקרינות על המרכז. באמצעות הסטייה מההרגל, אנדר מפנה מבט אל הנורמה. הוא מצביע על המתח בין האחידות לגיוון, ומציג את ההתמודדות של החברה החרדית עם השוני, התמודדות שהיא בעיקרה חוסר הבנה.

אמירה זו אינה מכוונת רק לחרדים. אנדר מבקש לומר משהו על החשיבות של השוליים, של הסטייה מהנורמה, לכל חברה. אני לא יודע אם לכך התכוון, אך בדיעבד, נמצאת כאן גם הצהרה בדבר יחסי הגומלין בין החברה החרדית לחברה החילונית, והצורך של כל אחת מהן בקיומה של השנייה לצדה. הנורמה זקוקה לשוליים שיפרו אותה. מבחינת הקוראים, ואני משער שרוב קוראי הספר אינם חרדים, החברה החרדית היא חברה זרה, חברת שוליים, ומבחינת החרדים, החברה החילונית היא החברה השולית.

עד כאן באשר לכוונות, אבל לספר יש גם חולשות. בכתיבה על השוליים, על החריגות, יש פוטנציאל לא רק להפריה, אלא גם לערעור על המרכז, אך כשזה קורה, ואפשרות של פריצה מתעוררת, אנדר נזהר מדי. בסיפור "האופניים של ברוך" הנוגע באבל פרטי שאי אפשר לגלות ובאחווה סודית בין חילוני לתלמיד ישיבה, ובמיוחד בסיפור "וטהרה" על חולת תסמונת כפייתית והקשר האפשרי בין אובססיה לניקיון לדרישות ההלכה. אמנם, בהערות המתלוות לסוף הספר אנדר כותב שהסימפטומים של OCD עלולים להחמיר כשהם באים בשילוב שמירת מצוות. אבל בסיפור עצמו הוא מעדיף את הסוף הטוב. כך שלמרות החשיבות שיש לשוליים ולגיוון, בסופו של דבר, החריג מאשר את הנורמה.

נדייק יותר, תפקיד השוליים בסיפורי "חצי חלון חצי מראה" אינו לאשר את הנורמה אלא להצביע על המעשה הראוי. מעשה זה אינו בהכרח המעשה הדתי. המתבודד החרדי לומד מהצנחן החילוני מה דוד המלך היה עושה. הסיפורים מלמדים אותנו איך להתנהג, וזו החולשה הגדולה של הספר – הדידקטיות שלו. ברגעיו החלשים, הספר הזכיר לי את ספרי הילדים של יוכבד סקס וספריית סקסופון. אני לא זוכר מהם כמעט שום דבר, מלבד הדידקטיות שלהם.

חבל, כי נדמה שהמסר העולה מרוב הסיפורים הוא דווקא עידוד ההתנהגות הטבעית, לא הנורמטיבית, אלא האנושית. למשל, בסיפור הפותח, שבו דווקא המסירות של הנערה לאחיה האוטיסט מפגישה אותה עם בן זוגה המיוחל. אבל מהסיפורים נעדרת אותה טבעיות שאנדר מבקש להקנות לדמויות שלו ולקוראים שלו. כאילו ספרות נועדה ללמד, להעביר מסר, והדידקטיות מוחקת את הספרות. אי אפשר להשתחרר מההרגשה שהסיפור נועד ללמד אותנו שטוב להיות טוב, ושרוב הסיפורים אינם עומדים בפני עצמם.

אם נשתמש בדימוי מהעולם הדתי, ישנם שני סוגים של לימוד תורה – תורה לשמה ותורה שלא לשמה – והדרגה הגבוהה יותר היא כמובן תורה לשמה. הלימוד הוא פעולה המספיקה לעצמה, ושלא נעשית לשם אינטרס אישי. לא שאין תועלת בלימוד התורה לשם ידיעת ההלכה או קניית מידות טובות, אבל האידיאל הוא תורה לשמה, העיסוק האינטלקטואלי והנפשי עצמו.

זה נכון גם ביחס לאמנות. אמנות שנועדה ללמוד ממנה לקח תמיד תהיה נחותה יותר מאמנות שמספיקה לעצמה.

"חצי חלון חצי מראה" אינו רק שם הספר אלא גם מראה בחדר חקירות ושם אחד הסיפורים. בסיפור הזה, דיוויד זילבר, סוחר סמים בהווה וילד כוכב זמר חסידי בעבר, מאזין לעצמו כפי שהיה, כשהקליט שיר שעליו אמרו שמי ששומע אותו לא יכול למות בלי לעשות תשובה. לא ידע מי שאמר, שהזמר הוא מי שיחזור בתשובה באמצעותו. המוזיקה לא נועדה להחזיר בתשובה אבל היא עשויה לעשות בדיוק את זה, לפעול על הנפש, גם אם לא הייתה כוונה לכך, ואולי רק אם לא הייתה כוונה לכך.

נאמר בתלמוד הבבלי במסכת קידושין, "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". ובעברית שלנו, גדולה ספרות לשמה, שממילא גם מביאה לידי מעשה. סיפורי חצי חלון חצי מראה הם סיפורים יפים, אבל הם אינם ספרות לשמה.

חצי חצון חצי מראה; מוני אנדר; ידיעות ספרים; 183 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-5.4.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , | להגיב

טיט – דרור בורשטיין

עוד זה מדבר וזה בא. נדמה שאם האופנה הקודמת של הספרות הישראלית הייתה ספרי אפוקליפסה, אז האופנה החדשה היא אפוקליפסה בירושלים. אחרי "השלישי" של ישי שריד ו"עיר הנידחת" של עמית גולדנברג מגיע "טיט" של דרור בורשטיין, המחבר בין המציאות הגיאו-פוליטית של סוף ימי בית ראשון לימינו. בבל ומצרים הן המעצמות האזוריות, אבל בירושלים נוסעים ברכבת הקלה ובנייני הולילנד הם ארמון המלוכה החדש.

לכאורה, זה בור שאי אפשר להיחלץ ממנו, ו"טיט" יהיה, במלותיו של פייר מנאר, כמו שכתבן בורחס, "אחד מאותם ספרים טפיליים הממקמים את ישוע הנוצרי בבולוואר, את המלט בקנביר או את דון קיחוטה בוול סטריט… נשפי המסיכות שכל כוחם להמציא את העונג ההמוני שבאנכרוניזם, או גם להקסים אותנו ברעיון הפשטני שכל התקופות שוות זו לזו, או שהן שונות זו מזו". אבל בורשטיין מצליח. אולי כיוון שלא ההיסטוריה מעניינת אותו אלא הנביא והמלך.

"טיט" הוא סיפורם של שני חברים ויריבים, ירמיהו בן חלקיהו ומתניה בן יאשיהו. אחד יהיה נביא והשני  – המלך האחרון של ממלכת יהודה. ירמיהו הוא משורר, והספר נפתח בפגישתו עם בְּרוֹך, מבקר הספרות הקשיש, "יועץ חינם אין כסף לסופרים". בְּרוֹך מוכיח ומכה את הסופרים והמשוררים שאינם ראויים להיזכר בנשימה אחת עם עגנון, זלדה וגנסין, ובכלל מטיל חתתו על העולם הספרותי ועל ירושלים. ירמיהו יוצא חבול ופצוע מביתו של בְּרוֹך, ופתאום הנבואה נופלת עליו. הוא מוקדש לנביא "על הגויים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ. ולהאביד ולהרוס. לבנות ולנטוע". הנבואה הורסת את חייו של ירמיהו, אבל גם לא מועילה לעיר. אנחנו, וגם ירמיהו, יודעים מה יהיה הסוף. העיר תיחרב ובניו של חברו ויריבו, מתניה שיהיה לצדקיהו, יישחטו לעיניו.

המוקד השני של הספר הוא בית המלוכה. יהויקים, יהויכין ואחריהם מתניה. בתחילת הספר גם מתניה, כמו ירמיהו, הוא משורר, חבר אחת מחבורות המשוררים האופנתיים, המנסה לטשטש את זהותו ולהתחמק ממורשתו המלכותית. מתניה מתחתן, מוליד בן ונעשה בן אדם, רק כדי ליפול כמלך – לרדוף מורדים לא קיימים, לחוקק חוקים שאיש לא יישם, להיות מלך בחסות האימפריה, ובעצם בובה שאין לה שליטה, לא רק על הממלכה, גם לא על חייה. כך ניצבים זה מול זה שני האנשים החזקים ביותר בממלכה, המלך והנביא, ולאף אחד מהם אין ולו שליטה מזערית על חייו. הטיט שבו שקוע מלך יהודה אינו פחות עמוק מהטיט שבו שקוע ירמיהו. הטיט שהוא העפר שממנו באים ואליו שבים.

ירמיהו אינו הנביא היחיד בירושלים. היא מלאה בנביאים. אחד מהם, שמעיהו הנחלמי, עובר ברכבת הקלה, עושה נסים ואוסף כסף. וישנה גם האישה המגיעה כל לילה לתחנת המשטרה ומתלוננת על תקיפה מינית במלותיה של מגילת איכה. חלק מהנביאים הם נביאי שקר וחלקם נביאי אמת. רק אנחנו הקוראים יודעים שירמיהו הוא נביא אמת, שהוא אומר את העתיד לבוא. לנו יש יתרון שאין לתושבי ירושלים. הם רואים משוגע. אבל האם אנחנו באמת יודעים להבחין בין נביא אמת לנביא שקר? האם אמו של ירמיהו שעוברת ממסעדה למסעדה, מספרת לסועדים מה עבר הבשר בדרך לצלחתם והורסת להם את התיאבון אינה נביאת אמת?

אולי נביא האמת הוא מי שאומר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע, את הדבר הלא מתאים, במקום הלא מתאים ובזמן הלא מתאים. חוסר ההתאמה הוא לא רק תוכן הדברים, אלא גם סגנונם ועיתויים. לא כל מי שאומר דברים קשים הוא נביא. מבקר הספרות, שבתחילת הספר חשבתי שייהפך לסופרו של ירמיהו, ברוך בן נריה, אומר דברים לא פחות קשים מירמיהו, אבל הוא שולט בדבריו ושולט באמצעות דבריו. לעומתו, ירמיהו נשלט על ידי הדברים שהושמו בפיו. הוא לא מתאים להיות נביא, ממש כמו שמתניה לא מתאים להיות מלך.

יש משהו מבלבל בכתיבה של בורשטיין. ברמזים המכוונים היישר לקוראים ולפעמים מעל ראשיהם, בתיאור מבקר הספרות הרשע שהוא גם חוקר במילואים במרתפי הכהונה. בוודאי ההשוואה בין שיפוץ העיר על ידי צדקיהו ל"עריכת ליטוש כבדה, הוי מחיקה המאווררת את גושי הטקסט ומקצרת את רומן העיר, שהוא תמיד עבה מדי, וממילא בלתי קריא". הקושי הגדול יותר הוא מה שנראה כהימנעות ממחויבות לקול יציב, כבלבול מכוון של הקורא. בְּרוֹך הרשע הרי דובר אמת. ומתניה, אולי הדמות המבלבלת ביותר בספר. כשאנחנו פוגשים בו לראשונה, מתניה נושא נאום מצחיק מאוד וארסי מאוד נגד משוררות. הנאום, יש להודות, מצחיק, אז אנחנו צוחקים, אבל על מי בעצם? איפה אנחנו בנאום הזה? מעליבים או נעלבים? לצד מי אנחנו צריכים להיות? ואיפה נמצא כאן הסופר, המדריך שיבאר לנו מה נכון ומה לא נכון.

בכל ספריו, דרור בורשטיין הוא סופר שמעורר רגש, אין לו ספר שהותיר אותי אדיש. לא את כולם אהבתי, אבל כולם הפעילו בי רגש. מה שנראה כהתחכמות הוא מודעות עצמית, שהיא ברכה וגם קללה. "טיט" מעמיד כמודל של כתיבה את הנבואה – הלא מתוחכמת, נטולת המודעות, הלא מתאימה, ומה שנראה לפעמים כהתחכמות הוא אולי ניסיון להיחלץ מהכתיבה המודעת לעצמה.

נבואת אמת היא לא תמיד נעימה, או תמיד לא נעימה. אין בה שליטה עצמית והיא נופלת על האדם כשהוא לא מוכן אליה. דוגמה לנבואת אמת כזו היא חלומו של ירמיהו על הקזינו בלאס וגאס, לא זו הישנה, אלא זו שבמצרים. זה השלב שבו רציתי להניח את הספר מידיי, להפסיק לקרוא ממש עכשיו. זה גם הפרק שבו השתכנעתי שיש הצדקה לספר הזה, שהוא נבואת אמת. למרות, ואולי בגלל, שהוא לא מתאים, שהוא מוגזם.

ובכל זאת, נבואת האמת של בורשטיין מוגבלת, היא חסרת נחמה. בזמן לא הנכון ובמקום הלא נכון, גם נבואות נחמה עשויות להיות נבואות אמת. אבל ב"טיט", השיר על רחל המבכה על בניה הוא אחד משיריו המוקדמים והחלשים של ירמיהו, ופרק הנחמה על רכישת השדה מאת חנמאל, דודו של ירמיהו, אינו יותר מאשר סיפור הונאה. ליהירים מגיעה נבואת חורבן. אבל המתים, הגוועים מרעב זקוקים לנחמה, ובורשטיין לא הצליח, או לא רצה, לכתוב את נבואות הנחמה כמו שירמיהו אמרן, אמתיות כמו נבואות החורבן וחזקות לא פחות מהן. ירמיהו של בורשטיין רוצה לנחם את הניצולים, אך אינו מסוגל.

הפרקים האחרונים של "טיט: מצמררים ממש, ואפשר לקרוא אותם שוב ושוב בלי שיאבדו מכוחם. סוף סוף מופיע עבד-מלך הכושי, ברוך בן נריה האמתי. דמות שרק בשבילה היה כדאי שייכתב "טיט".

דרור בורשטיין, טיט, הוצאת כתר, 331 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-1.3.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

עיר הנידחת – עמית גולדנברג

זה ספר שרוצה לעורר רעש, לעשות פרובוקציה. על הכריכה המעוצבת כפשקוויל כתוב בגדול "געוואלד", אבל שמו של הספר הוא "עיר הנידחת". גם זו פרובוקציה. עיר הנידחת היא עיר שתושביה הודחו לעבודה זרה. התורה מצווה להוציא להורג את כל תושביה ולהשמידה לחלוטין. "עיר הנידחת" היא ירושלים, העיר הנוראה עד כדי שצריך להורסה, מלים של כפירה כשמדובר בירושלים, בירתנו הנצחית והמושלמת. בעברית של ימינו, הנידח הוא השולי, המרוחק מהמרכז, חסר החשיבות. גם זו כפירה, ולא רק כפירה, גם פרדוקס. כדי שנרצה להשמיד משהו, הוא צריך להיות חשוב.

ירושלים של "עיר הנידחת" היא פרדוקס. זוהי ירושלים של העתיד הקרוב והלא מוגדר, עיר חרבה שחרדים שולטים בה, וכל גילוי של חילוניות מדוכא באכזריות. שלוש קבוצות משוטטות בעיר ונלחמות זו בזו: קצרי הרגליים, הזברות והקלאוסים. אליהם נוספים אוחזי השקיות, אלו שאין להם כת. "כולם שונאים את שאר המדינה, בעיקר את המרכז… כי בירושלים אין רגש אחר, נותרה השנאה. וממנה, כשמן זית הניגר מתוך גפת, מטפטפת האהבה. זו אהבה ממכרת, חזקה כמעט כמו השנאה". בירושלים האיומה הזאת מסתובבים ארבעה אנשים בעלי שם: אלתרמן, משורר מחאה לשעבר וכעת מוכר קמעות ושומר בביטוח הלאומי; גלבר, שחלם להיות נהג משאית זבל, אבל נתקע בתפקיד פקידותי במזבלה העירונית; פרקש, שרוצה לעזוב את העיר, אך לא מצליח; ומיכל, תל אביבית הסובלת מהתקפי שכחה, שעולה לירושלים מתוך תקווה שהעיר תרפא אותה.

פרקש, שכמו כל תושבי ירושלים, שונא ואוהב את העיר, מנסה להציל אותה מעצמה באמצעות הרס. רק אם העיר ההרוסה תיהרס לחלוטין תבוא לה גאולה. הוא מעורר פרובוקציות, רוכב בעירום על אופנוע, משחרר עדר חזירים ומתכנן את האקט הסופי, זה שיוציא את תושביה החרדים מדעתם ויגרום להם להשמיד את העיר.

יש דמיון רב בין "עיר הנידחת" ל"אדון החצר" של טריסטן אגולף, ואם הקורא לא רואה את הקשר, גולדנברג מזכיר במפורש את הספר ודואג שהוא יהיה מודע לו. אבל ההשוואה מבליטה את כשלי "עיר הנידחת". מחבר "אדון החצר" ברא מאפס את "בייקר" עיירה דמיונית במערב התיכון שיכולנו להריח את רחובותיה. גיבור "אדון החצר", ג'ון קלטנברונר, המביא חורבן על עיירת הולדתו, הוא דמות מלאה ושלמה, ו"אדון החצר" הוא מאבק אפי בין אדם לעיירה שהרסה את חייו. הגיבור משלם על חטאי אביו, הוא טומן באדמה את השרידים הארכיאולוגיים  שקדמו לעיר ושאביו חפר, הוא הורס את העיר שאביו בנה ומשווה לה את דמותה האמיתית, ערימת זבל.

כל אלו חסרים ב"עיר הנידחת". זו ירושלים עם עבר דליל, שגבולותיה אינם משתרעים הרבה מעבר למרכז העיר ההיסטורי ורחובות מאה שערים. לא ברור מה רע בה כל כך, מדוע היא ראויה לשנאה כה עזה ולמה תושביה נשארים בה בכל זאת. לא רק ש"עיר הנידחת" לא עונה לשאלות האלו, הוא לא משכנע שתושבי ירושלים אכן שונאים ואוהבים אותה, שאהבה מטפטפת מתוך השנאה.

חוץ מארבעת הגיבורים, עוד שתי דמויות סובבות בירושלים, סמל הטומאה, חזיר ששוחרר בתחילת הספר על ידי פרקש, ופרה אדומה, סמל הטהרה. הפרה האדומה היא זו שמטהרת את הטומאה החמורה ביותר – טומאת מת. היא גם הסמל היהודי האולטימטיבי לפרדוקס, הפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. הפרדוקס הזה הוא הפרדוקס של ירושלים, הטמאה והטהורה. אבל כדי שפרדוקס יעבוד לא מספיק לומר דבר והיפוכו; יש להנכיח את שניהם בו זמנית. פרדוקס טוב מביך את האדם, מציק לו וטורד את מנוחתו. "עיר הנידחת" אינו עושה את זה. לא מספיק לומר שאי אפשר לעזוב את ירושלים, לא די לומר שהיא שנואה ואהובה גם יחד. זה לא פרדוקס, זו סתם סתירה.

יותר מש"עיר הנידחת" היא ירושלים של העתיד הקרוב, זו ירושלים הסטריאוטיפית כפי שהיא מתוארת לפעמים על ידי תל אביבים סטריאוטיפים. זו עיר כל כך נוראה שרק הרס מוחלט שלה יוכל להציל אותה. זו עיר הרוסה לגמרי שרק אם תיהרס לגמרי תיגאל. והנה עוד פרדוקס לכאורה, אבל כזה שמעיד יותר על שונאי ירושלים מאשר על העיר עצמה. שנאת ירושלים לא כל כך שונה מהרומנטיקה של אוהביה. אלו וגם אלו מתקשים להפריד את ירושלים המיתית וההיסטורית מירושלים הממשית. אלו וגם אלו מצפים ממנה להיות יותר מעיר. ירושלים הנוראה היא העיר שלא עמדה בציפיות, המשיחה שהכזיבה, ושאם אינה מושלמת יש להרוס אותה.

הבעייתיות של "עיר הנידחת" עמוקה יותר מיחס לא הולם לירושלים, העיר שאם הצליחה לשרוד את אוהביה, תשרוד גם את שונאיה. חמור יותר הוא סוג הפעולה שהספר מציע. ב"אדון החצר", קלטנברונר מניע, בפעולה קלה, בהימנעות מפעולה, כדור שלג שאין עליו שליטה. בשונה מ"אדון החצר", ובדומה לפרובוקציה של כריכת הספר, הפעולות של פרקש וחבריו הן פרובוקציות גרנדיוזיות שלכאורה יהרסו את העיר ההרוסה ממילא. הדרך שבה הספר מבליט את עצמו, כספר מרגיז, היא הדרך של גיבוריו להביא גאולה לעולם. בעוד שלאמתו של דבר אין כאן יותר מהתענגות על פרובוקציה. "עיר הנידחת" הוא אזהרה רק לכאורה, ויותר מזה – שביעות רצון עצמית. בניגוד למה שהוא חושב, השפעתו של אוכל החזיר להכעיס אינה גדולה כל כך. דווקא אוכל החזיר לתיאבון יכול לשנות את ההיסטוריה.

עיר הנידחת, עמית גולדנברג, הוצאת כתר, 260 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-7.2.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

מה עשה הנוער? טקסטים על כדורגל

"כדורגל משחקים 90 דקות" – זו אחת הקלישאות הנפוצות ביותר על כדורגל ועל החיים. משמעותה היא שהכול יכול לקרות עד שהמשחק נגמר, שאי אפשר לסכם את המשחק לפני שהגברת השמנה שרה או משהו כזה. לפעמים זה פשוט אומר שכדורגל, ובמיוחד כדורגל ישראלי, הוא משחק ארוך מדי, שעה וחצי של צפייה בתקווה לראות גול, אולי איזו מסירה יפה או תיקול מרשים, בעוד שרוב הזמן שום דבר לא קורה. אם אתה לא אוהב כדורגל.

"מה עשה הנוער?" הוא ספר לאוהבי כדורגל, שנערך על ידי אוהבי כדורגל. הספר, בעריכת מוטי ורפי דה פיצ'וטו יצא בהוצאה עצמית, והוא אסופה של סיפורים קצרים על כדורגל ועל החיים. יותר משאלו סיפורים על כדורגל, אלו סיפורים על אהבת כדורגל – על הרגע שבו נצרבו המשחק או האהדה לקבוצה בליבו של האוהד, על האליפות הראשונה, המונדיאל הראשון, חוויות העבר וטראומות הילדות, משחקי ילדות ומשחקים בבגרות, אוהדי אמת ואוהדי שקר, חברות וכדורגל, רומנטיקה וכדורגל, משפחה וכדורגל, בעיקר משפחה וכדורגל.

לא ספרתי, אבל נדמה לי שרוב הסיפורים הם סיפורי ילדות או משפחה, בדרך כלל שניהם. בסיפורים האלה, הכדורגל הוא התיקון או ההרס של החיים ושל המשפחה. המשחק וזיכרון המשחק הם דימוי של הנוסטלגיה לעבר, לרגע שבו הכול היה מושלם, הקבוצה זכתה באליפות, האב אהב את הבן והבן את האב (תמיד האב, אף פעם לא האם). המשחק הוא תחליף לשיחה, באמצעות הכדורגל הכותבים מדברים ובאמצעותו הם חוזרים לתום הילדות, למשחק הכדורגל הראשון שראו או למשחק המסירות ששיחקו עם אבא בחצר.

כן, "מה עשה הנוער" הוא ספר נוסטלגי, והכותבים לא מתביישים להיות נוסטלגים. הם לא תמימים, הם מודעים לפער בין המציאות לזיכרונות, בין המשחק לסיפור על המשחק, וחלק מהסיפורים הטובים ביותר בנויים על הפער הזה. לא במפתיע, חלק לא מבוטל מהם הן נשים. חנית גולי כותבת על אהבה וכדורגל, שרון קנטור – על טראומה, חן אלימלך – על דחייה מכדורגל בגלל הגברים בחייה. נטע אחיטוב כותבת על כדורגל נשים ושלומית גיא – על חתונה עם שחקן כדורגל. המשותף לכולן הוא המודעות לבחירה במשחק. אם אצל הכותבים האחרים נדמה שאהבת הכדורגל טבעית כחיים עצמם, והכדורגל הוא מטפורה לחיים, בסיפורי הכותבות ברור שזו החלטה מודעת, מבחירה חופשית או מתוך כפייה, אבל החלטה.

בין שלל הסיפורים (ספרתי 64) יש כמה גולים וכמה מבצעים יפים. אבי שילון כותב על האהדה לראובן עובד, הכישרון הגדול שלא הגשים את הציפיות, מאור זכריה – על מזל רע, אביעד סגל על הדמות השנואה של הכדורגל – בעל הקבוצה. ערן לוי כותב יפה על משפחה מתפרקת ואהדה לקבוצה מפסידה. נמרוד עופרן נכנס לדמותו של מי שלא מצליח לשמור על זוגיות ומחפש זוגות מתמסרים כדי להחזיר להם כדורים שעפים, ואיתי אנגל מספק את הזווית הפוליטית עם הסיפור המדהים על אוהדי הכוכב האדום בלגרד והמלחמה בבלקן.

שני הסיפורים האהובים עלי הם הסיפורים של "כדורגל שפל" ושל עודד מנדה-לוי. "כדורגל שפל" הוא פרויקט נהדר של ואדים טרסוב וגד סלנר, המסקרים את הליגות הנמוכות בישראל. בצמד הסיפורים שהם תרמו לספר, הם מתארים את חיפושיהם אחר אולג נדודה, כדורגלן העבר של מכבי הרצליה. נדודה נכנס ללבו של טרסוב לאחר שאמר בראיון "כל כך עצוב, אני בהרצליה כבר שש שנים ועכשיו ירדנו ליגה. כואב הלב". הרומנטיקה של נדודה מרגשת את טרסוב והוא משכנע את סלנר לנסוע יחד איתו לאוקראינה כדי להיפגש עם נדודה.

האפשרות לפגוש שחקני כדורגל, בשר ודם, נמצאת גם במה שהוא לטעמי הסיפור הטוב ביותר בספר, "קלפים" של עודד מנדה- לוי, כשהילד המספר ניגש לשחקן הפועל תל אביב, גוגו מורדכוביץ,  ואומר לו רק "הנה אתה". הסיפור מחולק ל-11 פרקים, וכל אחד מהם מוקדש לאחד משחקני ההרכב של הפועל תל אביב בשנת 1970, וליתר דיוק, לקלפי אלבום השחקנים של הפועל תל אביב. הסיפור של מנדה-לוי מחבר את כל היסודות הנמצאים בסיפורים האחרים – אהבת המשחק, המשפחה הפער בין מציאות לדימוי, דימויי השפה ("כשאבא אמר לנו… פעם פגשתי את אמא שלו, היא היתה בברית הבריונים… אחר כך חשבתי, טוב שיש בהפועל בריונים, הדרבי בעוד שבועיים") ומתיך אותם יחד לסיפור אחד מושלם ומענג מתחילתו ועד סופו.

"מה עשה הנוער" הוא ספר על אהבת כדורגל, וכמו משחק כדורגל, ובמיוחד כדורגל ישראלי, הוא ארוך מדי. יש בו יותר מדי סיפורים, חלקם לא מספיק טובים, חלקם זקוקים לעריכה. החובבנות שבעשיית הספר מזכירה את האהדה לכדורגל ישראלי. אולי דווקא חוסר המקצועיות מבליט את האהבה למשחק. אבל לפעמים חובבנות היא רק חובבנות, אין שום חן בטעויות הגהה, ויותר בררנות והקפדה היו מועילות לספר. ואולי אני טועה, וזה העניין באהדת כדורגל: להכניס הכול. אולי אין דבר כזה יותר מדי סיפורים על כדורגל, ואוהדי כדורגל אמתיים, לא כמוני, יתמוגגו מכל רגע. אחרי הכול, כדורגל הוא גם הרגעים המתים, ואוהדי כדורגל לא יוותרו על אף רגע במשחק. אולי 90 דקות זה יותר מדי, אבל פחות, זה כבר לא יהיה כדורגל.

מה עשה הנוער: טקסטים על כדורגל, עורכים: מוטי ורפי דה פיצ'וטו, הוצאת דיאלוג הפצות, 564 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-7.1.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

ילדים – תמר מרין

בתוך כריכה פרחונית ועליה איור של זוג צעירים חבוקים מסתתר סיפור אימה. "ילדים" מאת תמר מרין נפתח בפגישה הראשונה של המספרת, אדוה, עם נאוה, אמו של בן זוגה, אדם. "מכאן אין דרך חזרה", אומר אדם לאדוה לפני שהוא נוקש על הדלת, ובאמת מאותו רגע אין דרך חזרה. "כבר שנתיים אני אומרת לאדם שיביא אותך לכאן, אבל תמיד יש משהו יותר חשוב לעשות". מה שנראה כמו פגישת נימוסים, כמו הדבר הנכון לעשות, מתגלה כמלכודת שאי אפשר להיחלץ ממנה.

רגע לפני שהביקור מסתיים מגיע לדירת האם אודי אורמן, מכר ותיק שלה וראש החוג לספרות עברית. אורמן לוחץ על אדוה להירשם לתואר שני ולכתוב תזה בהנחייתו. היא תצטרך לעזוב את עבודתה בספריה לעיוורים, אבל הוא ידאג שהיא תקבל מלגה. לעסקת החליפין הזאת נכנס גם אדם. אם אדוה תכתוב תזה בהנחיית אודי, אשתו, העורכת הספרותית הנערצת, אביבה אורמן, תקבל לקריאה את קובץ הסיפורים שכתב אדם ואפילו תערוך אותו. כמובן, אין זו הבטחה מפורשת, אבל המסלול ברור. שיתוף פעולה עם אביבה ואודי, והדרך להצלחה תיפתח לפני אדם ונאוה. אבל מי ביקש ממי? ומי עושה טובה למי?

הכול ממש נהדר, אבל מתחת לסיפור הפשוט מרין מפזרת רמזים לאימה שתבוא, שהרי "מכאן אין דרך חזרה". משהו מוזר קורה בבית האם, הנקראת נאוה גם בפי בנה. לעומתה, בתה, אחותו של אדם, קרויה לכל אורך הספר רק בשם "הילדה". כשאדוה ואדם מנסים לעזוב, נאוה מפצירה בהם להישאר לארוחת הערב. "בפעם אחרת", אומר אדם, ואמו משיבה "לא תהיה פעם אחרת". מרין מדגישה את האימה שנמצאת בסצנה כמעט טריוויאלית.

בינתיים אין ממה לחשוש. אדוה מצליחה לכתוב הצעה לתזה ובקשת המלגה שלה מאושרת. אמנם, המלגה תגיע רק בשנה הבאה, אבל בשביל קריירה אקדמית צריך להשקיע. אביבה, מצדה, עובדת עם אדם ואין שום סיבה להניח שספרו לא יתפרסם. יחסי העבודה בין שני הזוגות – אדם ואדוה, אביבה ואודי – מתהדקים והופכים ליחסי ידידות, ואחר כך לרומן בין אדוה לאביבה, המפתה את החוקרת הצעירה והמבטיחה ודורשת ממנה לדעת מה היא באמת רוצה.

התפוח מורעל, זה ברור, אבל מי יסרב לתפוח יפה כל כך, גם אם הוא מורעל? תחושת האימה השורה על הספר מתחילתו הולכת ומתחזקת עד שחייהם של אדוה ואדם מתפרקים, והקורא שואל את עצמו מדוע. האם אדוה לא רואה מה קורה כאן? האם היא לא רואה כיצד היא מנוצלת, כיצד אדם מנוצל כיצד חייה נהרסים והיא מרוקנת מכל מה שהיה לה?

"ילדים" מזכיר את "שדרות סנסט", הסרט של בילי ויילדר, ובו תסריטאי צעיר נקלע בטעות לביתה של כוכבת עבר מזדקנת, כותב לה סרט שלעולם לא יוסרט ונשבה ברומן שלעולם לא ייחלץ ממנו. התסריטאי נכנס למלכודת בעיניים פקוחות. בכל רגע הוא יכול לעזוב את הכוכבת, אבל כשסוף סוף הוא אוזר אומץ כבר מאוחר מדי.

זו לא נקודת הדמיון היחידה בין "שדרות סנסט" ל"ילדים". יותר משמעותי הוא העיסוק בשאלת המשיכה ההדדית וההרסנית. מפתה לראות ב"ילדים" סיפור על חיי האקדמיה והקהילה הספרותית. סיפור על ראשי המערכת המנצלים את הצעירים, לועסים ויורקים אותם לאחר שימוש; סיפור על הממסד הספרותי והאקדמי, על השקרים, הבגידות והסימביוזה הרעילה של בעלי הכוח. אבל חיי הספרות אינם הרבה יותר מרקע. העיקר הוא האימה, הקנאה והשנאה שהמבוגרים חשים כלפי הצעירים, והמשיכה ההרסנית של הצעירים, הילדים, אל הכוח, אל הכסף, אל ההבטחה שבהצלחה.

בפגישתם הראשונה אומרת אביבה לנאוה ואדם, "תנסו לדחות את העניין הזה של ילדים כמה שיותר. אין מה למהר עם זה. תאמינו לי." בספריית העיוורים קוראת נאוה את הספר "אהבת אם", על קינדרה ג'ונסון שלא שעתה לעצתה של אביבה וילדה מוקדם מדי. קינדרה מפתחת תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח ורוצחת את ילדיה. החולים בתסמונת זו פוגעים באנשים הנתונים לחסותם, בדרך כלל ילדיהם, כדי לזכות בתשומת לב. מרין מתארת את מערכות היחסים בין מבוגרים לצעירים כצורה של תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, כאוסף של דרכים מעוותות להשגת תשומת לב.

כמו התסריטאי "שדרות סנסט", אדוה מודעת למה שקורה. היא רואה איך הזוג הזה הורס את חייה, אך למרות סימני האזהרה היא ממשיכה להסתבך. מול השנאה והקנאה המוסוות בדאגה, נמצאת, עטופה במרדנות נעורים התקווה הנואשת לקבלת אישור, למציאת תחליפי הורים. ועוד דבר יש שם: סקרנות. כאילו יותר משהיא מתאהבת באביבה אורמן, אדוה מתאהבת בנפילה בשבי. כמו זבוב שיודע שהוא ייטרף  אך נופל ברשת העכביש, או יותר טוב, החרק שמזהה את הפרחים הטורפים, אבל ריח המוות המתוק שנודף מהם מושך יותר מדי. אפילו אחרי ההתפרצות הסופית,  כשהכול כבר גלוי, עדיין המספרת נמשכת אל אביבה. היא כבר לא תולה בה תקוות, ובכל זאת היא מחפשת את קרבתה. גם לאחר שהכול נאמר.

המשיכה של ההרס פועלת גם עלינו, הקוראים. אנחנו חוששים מנפילתם של אדוה ואדם, אך גם נמשכים אליה, סקרנים לדעת איך זה יקרה. כמה עמוק הם יפלו לפני שיעלו, ואולי אפילו קצת מקווים שהם יפלו עד הסוף, שהמחברת לא תחוס עליהם ונזכה לראות הרס אמתי, טוטאלי, כמו בסרט אימה טוב.

ילדים, תמר מרין, ידיעות ספרים, 237 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-15.12.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , | להגיב

אמריקנה – צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

בספר הקודם של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, "כרוך סביב צווארך", יש סיפור, "גבעת הקוף המקפץ", ובו מסופר על סדנת סופרים אפריקאים המתכנסים בחסותו של נדבן דרום-אפריקאי, אפריקאי כמותם, אבל לבן כמובן, עם תפיסות די ברורות על מהו אפריקאי ומה אפריקאי צריך להיות. את הסיפור של המשתתפת הניגרית, סיפור על ניצול מיני כדרך להשיג עבודה הוא פוטר כסיפור לא סביר ולא אפריקאי. אדיצ'יה משאירה את השאלה מה הופך סיפור לאפריקאי תלויה באוויר. האם זה תלוי בכותב? במקום הכתיבה? בנושא הכתיבה?

ב"אמריקנה", הספר החדש של אדיצ'יה, איפמלו חוזרת לניגריה אחרי 13 שנה בארה"ב. היא חוזרת  אף על פי שהיא השיגה את החלום האמריקאי, יש לה דירה, יש לה בן זוג מושלם, היא לומדת בפרינסטון על מלגה והבלוג שלה "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" מפרנס אותה היטב. אבל היא מחליטה לחזור, "בגלל מחלה של לאות, עגמומיות, הבזקים דמיוניים קצרים של חיים אחרים שיכלה לחיות, שבמהלך החודשים התמזגו לגעגועים נוקבים הביתה. ניגריה נעשתה המקום שהיא אמורה להיות בו, המקום היחיד שבו תוכל להכות את שורשיה בלי הדחף המתמיד לעקור אותם ולנער מהם את העפר."

לקראת חזרתה לניגריה, איפמלו רוצה לקלוע שוב את שערה, ולשם כך היא צריכה לנסוע לטרנטון. לפרינסטון אין ריח וזה מה שקוסם לאיפמלו במקום, אבל גם אין בה אף מקום לשזירת שיער, "כי מעט המקומיים השחורים בהירי עור וחלקי שיער".

רובו של הספר עובר במספרה, הוא כתוב כסדרה של פלאשבקים החולפים בראשה של איפמלו בזמן ששערה נשזר לצמות. העיסוק בשיער ממסגר את הספר ומתפקד כסמל, בתחילה להבדל בין שחורים ולבנים, ובהמשך להבדל בין אפריקאים לשחורים-אמריקאים. כדי להתקבל לעבודה הראשונה שלה איפמלו מחליקה את שיערה המקורזל, אחר כך היא נותנת לו לגדול באופן טבעי בלי להפריע לו ולקראת החזרה לניגריה היא שוב קולעת אותו עם תוספות שיער, כמקובל בניגריה.

בזמן שהיא שוהה במספרה, איפמלו נזכרת בפגישה הראשונה עם אובינזה, אהוב נעוריה, ומאותו רגע הספר חוזר אחורה אל תולדות חייה, הלימודים בתיכון, באוניברסיטה, המעבר לארה"ב, שנות הלימודים הראשונות, החבר הראשון (ליברל לבן עשיר), העבודה, החבר השני (אינטלקטואל אפרו-אמריקאי). זה מסע דרך האפשרויות שארצות הברית מציעה לה והזהות שהיא כופה עליה. באמריקה, לראשונה בחייה, היא שחורה. איפמלו היא מהגרת כפולה, בצבע ובזהות. עבור הלבנים היא שחורה, ועבור השחורים האמריקאים היא אפריקאית. פתאום יש השלכות אמתיות למשהו שבעבר לא היה קיים בחייה.

אבל, למרות הכול, ההגירה שלה היא סיפור הצלחה. בשונה מהכישלון של אובינזה, שהיגר לאנגליה אבל נתפס וגורש. כעת, 13 שנים לאחר שנפרדו, הוא איש עסקים עשיר, כמעט בעל כורחו, הוא נשוי ויש לו ילדה. עשיר בעל כורחו, כי זו ניגריה שמתוארת בספר, שהחיים בה הם חיים של חוסר ברירה וחוסר ביטחון. כל דבר יכול לקרות לך ושום דבר אתה לא יכול לעשות בשביל עצמך. במקום כזה, האפשרויות מעטות: לנסות להתעשר אם אתה גבר, להתחתן עם גבר עשיר אם את אישה, להגר או לחיות בעוני, ולדעת שבכל מקרה, הכול יכול להיגמר בבת אחת.

זו הסיבה, כותבת אדיצ'יה, לגל ההגירה, "אנשים כמוהו (כמו אובינזה) שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, שמוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות".

כמו בסיפור "גבעת הקוף המקפץ", ניגריה מצטיירת ב"אמריקנה" כמקום די נורא לנשים, שאין להן כל דרך להתקדם, אלא כבנות זוגן של גברים עשירים וחזקים. ובכל זאת, איפמלו חוזרת והיא לא היחידה. "לאגוס מלאה בתושבים חוזרים מאמריקה, אז כדאי שתחזרי ותצטרפי אליהם. כל יום רואים אותם סוחבים בקבוק מים כאילו הם ימותו מחום אם לא ישתו כל רגע".

אמנם רוב הספר עוסק בהשתלבות בארה"ב, אבל "אמריקנה" הוא בעיקר סיפור על חזרה הביתה, אל מקום שרצית לעזוב אבל לא עזב אותך, ואדיצי'ה מקבילה בין החזרה למולדת לחזרה לאהוב הנעורים. כשאיפמלו חוזרת היא מגלה שניגריה השתנתה מאוד ב-13 השנים שבהם חיה בארצות הברית, אבל לא ברור מי השתנתה יותר – היא או ניגריה.

כך שהסיפור נע מההתחלה בשני כיוונים מנוגדים. רובו עוסק בתהליך ההתערות, אך הכיוון שבו נעה הגיבורה הוא לצד האחר, אל הבית. ככל שאיפמלו מצליחה יותר בארצות הברית, מחריפה השאלה, אז למה היא חוזרת; התשובה שניתנה לשאלה הזאת בתחילת הספר, הלאות והעגמומיות, אינה תשובה מספקת. למה ניגריה היא המקום היחיד שבו היא יכולה להכות שורשים?

אולי בגלל הברירה. כי גם ארה"ב היא ארץ האפשרויות המוגבלות, מקום שבו לא משנה כמה תנסה, היא לא תוכל להיות עצמה, אישה שחורה שהגזע לא מגדיר אותה. רק בלאגוס היא יכולה לכתוב בלוג אפריקאי שאינו בלוגזע, לכתוב על "הקריינים בתחנות הרדיו, שמבטאם מזויף ומצחיק, על הנטייה של נשים ניגריות לתת עצות כנות שופעות צדקנות, על הנשים הצעירות שרוצות לפצוח סלוני תסרוקות. הן מאמינות שתורן יגיע אנחנו רק במרחק פסיעה מהחיים האלה בשכונת עוני, כולנו שחיים חיי בורגנות ממוזגים". בלאגוס היא יכולה לכתוב סיפור אפריקאי.

ובמלים אחרות, היא חוזרת כי אין בפרינסטון מקום שבו היא יכולה לקלוע את שיערה.

אמריקנה, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מאנגלית: גיל שמר, מחברות לספרות, 494 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ – ספרים" ב-25.11.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , , , | להגיב