הספר "על ההתבוננות" הוא אוסף מאמרים שכתב החוקר ומבקר האמנות, ג'ון ברגר, בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20, ושכונסו בספר ב-1980. רוב המאמרים עוסקים באמנות פלסטית, אבל גם למי שאינו חובב אמנות כדאי לקרוא אותם. הסיבה לכך היא שכשמו של הספר, הנושא המאחד את כל המאמרים, הציר שסביבו נע הספר, הוא ההתבוננות עצמה, האופן שבו האדם מתבונן.

ברגר מפליא לשלב בין כתיבה אישית לניתוח היסטורי, פוליטי וחברתי. לאידיאולוגיה יש מעמד מרכזי בכתיבתו, אולם המבט אינו משועבד לדוגמה קשיחה.

ברגר יוצא מתוך המבט האישי וחוזר אל המבט האישי, והמבט עצמו הוא דבר שמשתנה. באחד המאמרים היפים בספר, "בין שני קולמרים", כותב ברגר על שני מפגשים עם ציורי המזבח של מתיא גרינולד בקולמר, ציורים שהושלמו ב-1515, ושמתארים את צליבת ישו, תחייתו וסצנות נוספות של האמונה הנוצרית. ברגר תוהה מדוע, למרות שעברו רק עשר שנים בין שני המפגשים עם הציורים, חוויית הצפייה היתה שונה לגמרי. הוא מגיע למסקנה שהסיבה לכך הוא ההיסטוריה – הכללית והאישית – "בתקופה של תקווה וציפיות מהפכניות ראיתי עבודת אמנות ששרדה כעדות למצוקה ולייאוש שנטועים כל כולם בעבר; בתקופה של קשיים גדולים, כשנדרש להחזיק מעמד, ראיתי אותה עבודת אמנות עצמה כשביל צר בתוך האין מוצא, בתוך המועקה".

זו אינה הפעם היחידה שבה ברגר מתחיל את הניתוח מתוך החוויה שהיצירה מעוררת בו, אבל הוא אינו מסתפק בנקודת המוצא הזו, ושואף להרחיב אותה במידת האפשר. במאמר "סקר אהמט והיער", כותב ברגר על התמונה "חוטב עצים ביער", שצוירה על ידי הצייר הטורקי אהמט פהשה ב-1900. ברגר מנסה להבין מדוע הפרספקטיבה בציור כה משונה, ואחרי תיאור מפורט ומשכנע של מרכיבי התמונה מגיע למסקנה שהתמונה מצוירת משתי נקודות תצפית, "של אדם אל עצמו. אדם עושה דרכו ביער ובו-זמנית רואה את עצמו – מנקודה שמחוץ ליער – נבלע בתוך היער. הדבר שמעניק לציור הזה את תוקפו המיוחד הוא הנאמנות לחווית היער של חוטב העצים". אבל הניתוח אינו נעצר בנקודה זו. ברגר ממשיך ומסביר, בעזרת היידגר, מדוע הציור פעל עליו כפי שפעל. "סקר אהמט חווה את היער בדומה לדמות שהוא צייר. הוא מתייחס ליער כאירוע בפני עצמו".

אחד הנושאים החשובים בספר הוא הטבע, וליתר דיוק – ההתבוננות בטבע. ברגר טוען שרוב ציורי הנוף האירופיים נועדו למטייל המגיע מן העיר. "הנוף הוא מה שמבטו שלו רואה". במקום אחר הוא מסביר שההבדל בין האיכר לטייל הוא שהטייל מביט אל האופק, ואילו עבור האיכר, "המשתופף על הקרקע", האופק הוא בלתי נראה או נתפס כחלק מכיפת השמים. הוא מעיר שבתערוכת ציורים מסין – עבודות של איכרים סינים, "מבין כשמונים ציורים שמתארים איכרים בשדה, רק שישה-עשר תיארו שמים או אופק".

כאמור לעיל, זהו ספר על אמנות, אבל לא רק על אמנות. במאמר הראשון, והארוך ביותר בספר, "למה להתבונן בבעלי חיים", סוקר ברגר את מבטי הגומלין בין האדם לבעלי החיים, החל מראשית ההיסטוריה ועד ימינו. הוא מייחס חשיבות מיוחדת למבטה של החיה, שדומה למבטו של האדם ובאותה עת גם נפרד ממנו לחלוטין. לדבריו, "החיות תיווכו בין האדם לבין מקורו – הטבע", והוא מזכיר לנו ש"הדבר שהבדיל בין בעל חיים לאדם היה היכולת האנושית למחשבה סמלית, והנה הסמלים הראשונים היו בעלי חיים. הדבר שהבדיל בני אדם מחיות נתהווה מתוך היחסים ביניהם".

אבל מערכת היחסים הזו, שבה האדם מביט על החיה והחיה מביטה על האדם, מתערערת בתקופה המודרנית, עם ניתוקו של האדם מהטבע והשתנות היחס לבעלי החיים כאל חומרי גלם, כאל סחורה. חיות המחמד, טוען ברגר, הן שריד לא מוצלח ליחסי הגומלין בין האדם לבעלי החיים. "חיית המחמד משלימה את בעליה, מגיבה אל צדדים באישיותו שאלמלא כן היו נותרים ללא אישור לקיומם. ביחסים האלה האוטונומיה של שני הצדדים אבדה ".

לקראת סוף המאמר כותב ברגר על גני החיות, המקום שבו אנו הולכים לצפות בבעלי החיים, אבל "הוא מונומנט לאי היכולת לקיים מפגשים כאלה. גן חיות אינו יכול אלא לאכזב. המטרה הציבורית של גן החיות היא מתן הזדמנות לבני אדם להתבונן בחיות. אבל אין כל אפשרות להיתקל בתוך גן חיות במבטה של חיה".

ברגר יוצא נגד הניתוק של האמנות מהחיים, וההפרדה בין החיים, הטבע והאמנות. כיום, הוא טוען, "התרבות מתנהלת במקביל לטבע ומופרדת ממנו לחלוטין. אף מראה הטבע עצמו מתכווץ לסחורה שצורכים אותה".

כדי לשקם את המבט, יש צורך לצאת לטבע. המאמר האחרון בספר, "שדה", מתאר יציאה לשדה. לא שדה האמנות, אלא שדה ממש. ברגר מפליא לתאר את חווית ההתבוננות בשדה. תחילה הוא מתייחס לשדה כמרחב הממתין לאירועים, ולאחר מכן מתייחס אליו כאל אירוע בפני עצמו. "לפתע התבוננות בלתי ממוקדת נפתחת כולה ומנביטה תחושה של מלאות שאדם מזהה אותה מיד כשלו-הוא. השדה שאתם עומדים מולו קיבל את הפרופורציות של חייכם שלכם".

על ההתבוננות; ג'ון ברגר; מאנגלית: אסתר דותן; הוצאת פיתום; 221 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-22 במארס, 2012.

נגישות