יום השואה – ז'ורז' פרק, מיכאל סטרוגוב, מרסל אפנצל, ססיל פרק

ז'ורז' פרק נולד ב-7 במרץ 1936 בפריז. כבן לייציק שנהרג כחייל בצבא צרפת ולססיל שנרצחה באושוויץ, הוא כתב לא מעט על השואה ומלחמת העולם השנייה, בעיקר בספר המופתי "W או זיכרון הילדות", שילוב של זיכרונות מתקופת המלחמה וסיפור הרפתקאות דמיוני לכאורה על אי שאינו אלא מחנה ריכוז.

השואה ומות אמו נמצאים גם בספריו האחרים של פרק, וכמובן ב"החיים הוראות שימוש". מותה של אמו לא מוזכר במפורש בספר, אך הוא אחד מציריו, החל מהמוטיב "הבט בכל עיניך, הבט" הלקוח מספר ההרפתקאות "מיכאל סטרוגוב". לכאורה, זהו מוטו תמים המתאים לספר שהוא מעין תמונה מילולית. אך מי שקרא את הספר זוכר את הסצנה שממנה הוא לקוח. סטרוגוב, היוצא לסיביר בזהות בדויה בשליחות הצאר מסגיר את עצמו כדי להציל את אמו, ורגע לפני שהטטרים מסמאים את עיניו נאמר לו באירוניה "הבט, בכל עיניך הבט". המבט השלם הוא המבט האחרון לפני העיוורון, והעיוורון הוא תוצאת הסירוב להתכחש לאם.

פרק כותב לא רק על היעדר אמו, גם השואה כאירוע היסטורי, ואולי נכון יותר לומר על-היסטורי נמצאת ב"החיים הוראות שימוש". אחד המקומות האלה הוא פרק כ"ה, הפרק על האתנולוג מרסל אפנצל.

אפנצל הוא יליד וינה ש"כחניך אסכולת מלינובסקי ביקש למצות עד תום את תורת מורו ולהיות שותף בחיי השבט שהוא מעוניין לחקור". ב-1932, כשהוא בן 23, הוא יוצא לסומטרה ויעדו – "שבט רפאים שהמלזים מכנים האנדלמים או גם אורנג קובו" ביטוי שמשמעותו "אלו המתגוננים". השבט חי במרכז האי, "באחד האזורים הכי פחות מסבירי-פנים בעולם, כולו יער צחיח מכוסה ביצות שורצות טפילים מוצצי דם". אפנצל נכנס כמעט ללא ציוד אל היער ומופיע שוב רק חמש שנים ואחד-עשר חודשים לאחר מכן כשהוא על סף מוות, "משקלו היה עשרים ותשעה קילוגרם והוא היה לבוש רק במכנסיים עשויים מאינסוף פיסות קטנות של אריג שנתפרו יחד והוצמדו לגוף ברצועות צהובות". אפנצל חוזר לאירופה, אך כיוון שהוא יהודי הוא אינו יכול לחזור לווינה, שבה בינתיים הוכרז האנשלוס, אלא לפריז "שבה התיישבה בינתיים אמו". אפנצל חי בפריז שישה חודשים ומתכונן לשאת הרצאה על מחקרו, אך כמה ימים לפני ההרצאה הוא שורף את כל מה שכתב ונוסע, "משאיר לאמו פתק קצרצר המודיע לה שהוא שב לסומטרה ושהוא חש שאין לו זכות לפרסם כל מידע שהוא בנוגע לאורנג קובו".

מתוך מכתביו, הסטודנטים של אפנצל משחזרים את מה שהתרחש באותן חמש שנים ואחד-עשר חודשים. תצפיתו העיקרית הייתה שבני האורנג קובו הם אכן צאצאיה של תרבות מפותחת שהלכה והתנוונה. לשונם הייתה אמנם דומה ללשון אנשי אזור החוף אך הם השתמשו באוצר מילים מצומצם ביותר ו"הוא תהה אם לא דלדלו בני הקובו את אוצר המילים שלהם מרצונם, על ידי ביטול מילים כל אימת שמת מישהו מאנשי הכפר." לאחר שלושה ימים בכפר, אפנצל מתעורר ומוצא שהכפר נטוש. יותר מחודשיים נדרשו לו כדי לאתר אותם ושוב הם נוטשים את הכפר, וכך במשך חמש שנים. מעולם לא הצליח ליצור שום קשר עם בני האורנג-קובו. "ברגע שהצליח לעלות על עקבותיהם, הם היו נסים מפניו שוב, הולכים וחודרים אל מעמקי האזורים הבלתי ראויים עוד יותר למושב אדם".

במכתב ששלח אפנצל לאמו חמישה חודשים לאחר נסיעתו השנייה הוא כותב לה, "רציתי להגיע עד קצה הקצוות של הפראות… בתום מסע חיפושים מלהיב החזקתי בידי את הפראים שלי… אך אבוי, הם לא רצו בי… בגללי הם נטשו את כפריהם, ורק כדי לרפות את ידי, כדי לשכנעני שלחינם אני מתעקש, הם בחרו להתיישב בשטחים שהיו כל פעם עוינים יותר לאדם וכפו על עצמם תנאי חיים נוראיים יותר ויותר – כדי להראות לי שהם מעדיפים לעמוד מול נמרים והרי געש, ביצות, ערפילים מחניקים, פילים, עכבישים קטלניים, על פני בני האדם! דומני שאני מכיר היטב למדי את הסבל הפיזי. אך הגרוע מכול הוא לחוש את נפשך מתה".

אפנצל לא כותב מכתב נוסף, ובנקודה זו נראה הסיפור כמו סיפור על ניסיונו הנואש של החוקר האירופאי המסור להתקרב אל הפראים, עוד אחד מעשרות הפרויקטים הכושלים הכלולים ב"החיים הוראות שימוש". אפנצל ניסה להתקרב אל הפראים ולא רק שמאמציו נכשלו, הוא עצמו הפך להיות מין פרא כזה, מנותק מהתרבות המערבית ומהאנושות כולה.

אך הפסקה הבאה נותנת את ההקשר הנכון לסיפור כולו. "מדאם אפנצל (אמו של מרסל) התעקשה להישאר בפריז, גם לאחר ששמה הופיע ברשימת היהודים שאינם עונדים את הטלאי הצהוב… היא נהרגה ביוני אלף תשע מאות ארבעים וארבע סמוך לווסיה-אן-ורקור".

בדיעבד, מתגלה לנו שסיפורו של מרסל אפנצל הוא סיפור על השואה. חמש השנים ואחד-עשר החודשים שהוא בילה ביערות סומטרה הם חמש השנים ואחד-עשר החודשים שנמשכה מלחמת העולם השנייה, משקלו כשהתגלה היה כשל מוזלמן והמכנסיים שלבש היו ככתונת האסירים במחנות הריכוז. שבט האורנג-קובו שהתנתקו מהאנושות הם קורבנות השואה, שרידים של תרבות מפוארת המדלדלים בכוונה את לשונם, ומרסל חש שאין לו שום זכות לפרסם כל מידע שהוא בנוגע אליהם.

שני המוטיבים העיקריים בסיפור של אפנצל הם אובדן השפה כביטוי של מוות וניתוק הקשר עם האנושות. דלדול השפה מופיע שוב בפרק ס' של הספר. זהו הפרק על Cinoc, יהודי שהגיע לפריז מפולין ב-1947 ושהוא עצמו לא יודע כיצד יש להגות את שם המשפחה שלו – "צינוק", "סינוס", "צינוץ'", "שינוטס" או אחת מ-16 אפשרויות נוספות. Cinoc, יהודי פולני ערירי, עבד כ"הרגן מילים", אדם שתפקידו לפנות מילים מיותרות ממילון לרוס, ממש כמו בני אורנג קובו המוחקים מילה משפתם בכל פעם שמת אדם בכפר. לאחר פרישתו, Cinoc פונה לפרויקט הפוך, הוא נלחם נגד הזמן והמוות ומנסה להציל מילים נשכחות. השפה שמתה היא היידיש, אותה שפה שכבר אין לה דוברים ובהיעדרם, אפילו שמו של Cinoc כבר אינו ניתן להגייה.

יתר על מחיקת השפה ישנו הסירוב להיות חלק מהאנושות. סירוב כזה נמצא בפרק כ"ז שבו מסופר על פול הבר שנעצר על ידי הגסטפו בשל התנקשות בקצין נאצי, כנראה על לא עוול בכפו. לאחר שובו לפריז הוא עובד זמן מה כמורה לכימיה ואז נוטש את העיר ונעלם. אחד מתלמידיו לשעבר רואה אותו יום אחד בכניסה לסופרמרקט, לבוש כאיכר ומוכר "מטעמי בשר מקומיים, שיכר תפוחים בבקבוק… כאשר החזיר לו פול הבר את העודף הצטלבו מבטיהם לשבריר שנייה, ורירי הצעיר הבין שהאיש חש כי זוהה ושהוא מתחנן לפניו שילך". משהו קרה לכל מי שנאסר ועונה, לכל מי שהיה במחנות הריכוז. הוא אינו יכול ואינו רוצה להיות חלק מהאנושות, כי כמו שכתב מרסל אפנצל "הם מעדיפים לעמוד מול נמרים והרי געש, ביצות,  ערפילים מחניקים, פילים, עכבישים קטלניים, על פני בני האדם! דומני שאני מכיר היטב למדי את הסבל הפיזי. אך הגרוע מכול הוא לחוש את נפשך מתה".

המשפט האחרון הוא ציטוט מספרו של מלקולם לורי "מתחת להר געש". בספר, שעלילתו מתרחשת בדיוק במועד כתיבת המכתב של אפנצל, הוא נכתב על ידי הקונסול הבריטי לשעבר לגרושתו. באותו מכתב הוא גם כותב לה "אני חושב על עצמי לפעמים  כעל גלאי גדול אשר גילה איזו ארץ מופלאה בלא שיוכל לשוב ממנה ולהעניק את ידיעותיו לעולם: אבל שמה של ארץ זו הוא שְאול"

יותר משפרק כותב על השואה, הוא כותב על החוסר, על האובדן ועל הריק, על החור שאי אפשר לומר. הסיפורים של הבר, Cinoc ואפנצל יוצרים מעגל שבמרכזו נמצאת השואה כקו מפריד – מעברו האחד האנושות כולה ומעברו השני כל מי שהיה שם. הדרך היחידה להבין היא לחצות את הקו ולהיות שם. הקונסול הבריטי, פול הבר, Cinoc, בני האורנג-קובו, מרסל אפנצל ואמו נכנסו לשאול ולא רק שהם אינם יכולים לחזור, הם גם אינם יכולים לספר על מה שראו. ולא משנה כמה היטב יביטו.

ובכל זאת, מיכאל סטרוגוב לא התעוור. ברגע האחרון, במקום להביט בבוגד הוא בחר להביט באמו, והדמעות שמילאו את עיניו כשהביט בה הצילו את ראייתו. המבט באם הוא שהציל את ראייתו של סטרוגוב, גם זה סוג של לקח ליום השואה.

 

פורסם בקטגוריה בלוג | עם התגים , , | להגיב

סדנאות הקריאה – קבוצה חדשה בתל אביב

ב-28 באפריל ייפתח בתל אביב מחזור האביב של סדנאות הקריאה, "קריאה תמה". אחת לשבוע, בשעות הבוקר המאוחרות של ימי שישי ניפגש ונדבר על ספרות.

הסדנאות מיועדות למי שאוהבים לקרוא ורוצים להעמיק את קריאתם, למי שרוצים לקרוא אך לא מוצאים את הזמן לכך ולמי שרוצים לדבר על מה שקראו. במהלך עשרת מפגשי הסדנה נעיין בסדרה של סיפורים קצרים מאת גדולי המחברים. קפקא, אטווד, בורחס, נבוקוב, בירשטיין וקנז הם רק חלק מהסופרים שנפגוש במסע. כל אחד מהם מציג מודל שונה של קריאה ושל יחס בין סופר לקורא. קריאה משותפת ודיון מונחה יסייעו לנו לגלות מחדש את הקריאה כפעילות יצירתית וחברתית.

הנה מה שכתבה העורכת והמתרגמת, דבי אילון, על הסדנה:

"הכל נעשה באווירה חמימה ונעימה של שיחת סלון ידידותית ופתוחה, ונראה לי שכל הנוכחות והנוכחים יצאו אחרי שעה וחצי כשהם חכמים יותר וסקרנים יותר ושמחים יותר מכפי שהיו כשנכנסו. ממש ממש כדאי".

עוד על הסדנאות אפשר לקרוא כאן.

משך הסדנה: עשרה מפגשים בני כשעה וחצי.

מחיר הסדנה: 850 שקל.

לפרטים נוספים והרשמה שילחו אליי אימייל או השאירו את פרטיכם כאן, ואני אחזור אליכם.

פורסם בקטגוריה בלוג, סדנאות קריאה, עדכונים | עם התגים , | להגיב

ז'ורז' פרק – ספרים בחפצים

לא פחות משחייו של פרק עשויים ממילים, ספריו של פרק עשויים מחפצים. עכשיו בגיליון השני של כתב העת "אודות": "ז'ורז' פרק – ספרים בחפצים". ניסיון להתחקות לא אחר חייו של פרק, אלא אחר חלק קטן ממאות החפצים הממלאים ספר אחד, "החיים הוראות שימוש".

 

פורסם בקטגוריה עדכונים | עם התגים , , | להגיב

פשע מעודן – סרז'ו סנטאנה

"פשע מעודן" – כבר משם הספר של סרז'ו סנטאנה הברזילאי אנו למדים שיהיה כאן פשע, אבל מהו הפשע ומי הפושע? הספר הזה הוא וידוי, אלא שהמספר, אנטוניו מרטינש, אינו מהימן, אי אפשר לסמוך על מה שהוא אומר. מה שלא ברור עד סופו של הספר, וגם אחריו, הוא באיזה אופן המספר בלתי מהימן, האם הוא שקרן או שוטה? אדם תמים שנפל במלכודת או רמאי המבקש את רחמי הקוראים.

אנטוניו מרטינש אינו נוכל, הוא מבקר תיאטרון. כמבקר הוא אמון על פרשנות היצירה האמנותית, אך כושל בפירוש המציאות. ביקורות התיאטרון מלוות את הספר כמקראה, כפרשנות למאורעות המסופרים בו. "קורא שורות אלו בוודאי כבר שם לב שהדברים שאני כותב – וכתבתי בעיתון – על אותה הצגה היו ועודם קשורים לגמרי לטלטלות שאני בעצמי חוויתי". זהו וידוי, והמתוודה כותב כאילו הקורא שמע על האירועים כפי שהם התפרסמו בעיתונות וכעת הוא מציג את הגרסה שלו, אבל לקורא הספר אין עוד סיפור מלבד זה שלפניו, ואין לו ברירה אלא לשחזר את האירועים מתוך הביקורת על ההצגה, לתת אמון במספר גם כשהוא אינו ראוי לאמון ולהבין את פרשנות ההצגות כרמז למה שיתרחש בהמשך.

הספר נפתח בפגישה מקרית עם אישה בשם אינש שנופלת על מרטינש במטרו של ריו דה ז'ניירו, אישה שהוא ראה כמה ימים קודם לכן בבית הקפה האהוב עליו ומשום מה נצרבה בזיכרונו. הוא מזמין אותה לארוחת ערב, ומשם נדמה שכבר אין לו שליטה על מה שקורה ביניהם.

מרטינש מתעורר בביתו לאחר הפגישה עם אינש. הוא זוכר שהשתכר, אך לא מה קרה אחר כך. לאט לאט מופיעות תמונות ליל אמש בתודעתו, וכשהוא עומד בתור לבנק הוא נזכר שעלה לדירתה של אינש לאחר ארוחת הערב ובמה שקרה בדירה. אדם ששוכח ונזכר הוא לכאורה אדם שראוי לאמון, ואולי זהו אחד התכסיסים של הרמאי, המודה בידיעתו החלקית כדי שנאמין למה שהוא מספר. אך בשלב מוקדם זה של הסיפור אין פשע לחשוד בו, רק אי-הבנה.

בביקורת התיאטרון הראשונה שכותב מרטינש בעקבות הפגישה עם אינש הוא מבקר את האגוצנטריות של הבמאי ואת העריצות שהוא מפגין כלפי הדמות הנשית. אבל גם מרטינש אינו נקי מאגוצנטריות ומעריצות. היחס שלו לנשים, גלוי לכאורה, מכבד לכאורה, אך בעצם נצלני ורכושני, מתגלה בכמה מקומות לאורך הספר ומתבטא באופן ברור בתערוכה שאליה מזמינה אינש את מרטינש, תערוכה שיש לה משמעות מיוחדת עבורה. מרטינש, שבינתיים פיתח אובססיה לאינש, סבור שהיא מפתה אותו, מושכת אותו אליה ואולי משחקת בו. התערוכה והאירועים שמתרחשים בעקבותיה הם חלקו השני של הספר, זה שנתן לו את שמו. ויותר מזה כבר אי אפשר לספר בלי להרוס את הקריאה, בלי לקחת צד בשאלה מהו הפשע ומיהו הפושע.

אפשר לספר את הסיפור של מרטינש כסיפור של מבקר שנפל קורבן לפרשנות מוטעית, למזימה שהפילה אותו בפח, או כפושע, מדעת או שלא מדעת, כנוכל או כעיוור. ומה יעדיף המבקר להיות: פושע או שוטה?

"להיות מבקר משמעו הפעלת ההיגיון לנוכח רגשנות שמנסה לשדל או, לנוכח נסיונו של האסתטי להתערב. נסיון שעלינו לנתח, שלא לומר לחשוף, האלגנטיות רבה ככל האפשר," טוען מרטינש בתחילת הספר וכבר אז ברור שזו הצהרה שקרית, יומרה שאין לה כיסוי.

המבקר חשוף יותר מהיוצר. בעוד הסופר יכול לטעון שהוא אינו המספר, המבקר חושף את נטיות לבו, העדפותיו, טעמו ואופיו. כשהוא  בוחר להסתתר מאחורי אמות מדיה אובייקטיביות ואוניברסליות אין מגוחך ממנו, כשהוא כותב בשם טעמו האישי אין יומרני ממנו.

"המבקר הוא אמן מיוחד מאוד, אמן שלא מפיק יצירות אמנות בעצמו, אבל מהדק את קורי הרשת סביב אלו שכן עושים זאת… במרדף אחרי אותה יצירת אמנות דמיונית, מיתית, בלתי אפשרית," מתרברב מרטינש, אבל המבקר המתאר את עצמו כעכביש טוען בהמשך שהוא נפל טרף לאמן. ואולי שניהם פושעים, המחבר והמבקר, שותפים או חברי כנופיה יריבים.

אי אפשר לקרוא את "פשע מעודן" בלי לחשוב על הרלוונטיות של הביקורת, על היכולת שלה לומר משהו בעל ערך, על פרשנות ועל עובדות תמימות. בדיעבד, ביודענו איך הדברים התגלגלו אנו מפרשים מחדש את האירועים ואת משמעותם, ותוהים מה מתוך מה שקראנו היה פרשנות סבירה ומהו פרשנות של אדם המבקש להצדיק את פשעיו במקרה הרע או אדם השבוי בתודעה כוזבת במקרה הטוב. אבל איך נפרש מחדש? איך נפרש בכלל כאשר הסיפור עצמו מראה לנו שהפרשנות שלנו היא זו שמטעה אותנו, שנטיות לבנו מסובבות אותנו במעגלים?

העובדה שמרטינש הוא מספר בלתי מהימן היא על פני השטח התקפה על שקריות הביקורת, אבל "פשע מעודן" הוא גם עדות ליכולתה לומר משהו מעבר עצמה, העובדה שאנו יכולים לקרוא את סיפורו של המספר-המבקר ולא להסכים איתו, מעידה שהוא עשה את מלאכתו נאמנה בכך שהוא לא שבה אותנו, שהוא לא אנס אותנו לראות את העולם בדרכו והותיר לנו את אפשרות הבחירה.

ואולי הפשע שלו מעודן הרבה יותר, וגם אפשרות ההכרעה היא הטעיה. אין יציאה אמיתית מהמלכודת הזו מלבד לקיחת אחריות על הפרשנות שלנו לעובדות ועל מעשינו. בדרכו המעודנת מציע סנטאנה את האפשרות שהאמת אינה הפרשנות הנכונה של העובדות אלא קבלת אחריות על המעשים הנגזרים ממנה.

"אבל בסופו של דבר סדק של חירות שבעדו חדרה השחקנית, בעבודה ראויה לתשומת לב בשל האיפוק הפעיל שבה, הוא שהעניק חיים לדמות שנמלטה מהפיקוח של הדרמטורג, אולי מתוך מזימה ברוכה של המבצעת ושל יוצר התפאורה נגד עריצות הבמאי," כותב מרטינש על אחת ההצגות, ואם האמנות היא פשע משותף של האמן והמבקר, אולי העימות ביניהם הוא החלון שדרכו יכול האדם לפרוץ החוצה.

פשע מעודן, סרז'ו סנטאנה, מפורטוגזית – יוסי טל, לוקוס, 158 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-14.2.2017

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

ז'ורז' פרק, חיים במילים – דייוויד בלוס

"לרצות לפגוש סופר משום שנהנית מעבודתו זה כמו לרצות לפגוש ברווז כיוון שאתה אוהב פטה," כתבה מרגרט אטווד. הכוונה ברורה: אין שום קשר בין התוצר, טעים ומהנה ככל שיהיה, למקורו. אנשים משעממים יכולים לכתוב ספרים מהנים להפליא, ולהפך: אנשים מעניינים מאוד יכולים לכתוב ספרים דלים.

"חיים במילים", הביוגרפיה של ז'ורז' פרק, מפריכה את אמרתה של אטווד. לא כיוון שחייו של פרק היו מעניינים במיוחד, אלא משום שהם כרוכים ללא היתר ביצירתו המגוונת – ספרים, מחזות, תשבצים, תסכיתי רדיו, חידות, תסריטים. יותר מכל סופר אחר, אי אפשר להפריד בין חייו של פרק ליצירתו, אפילו עבודתו במשך 20 שנה כאיש ארכיון במעבדת מחקר רפואית היא חלק מיצירתו הספרותית. ככותרת הספר, ז'ורז' פרק הוא אדם שחי במילים.

ספרו של דייוויד בלוס, המתרגם של פרק לאנגלית, ובעיקר של יצירתו הגדולה "החיים הוראות שימוש", הוא עבודה מופתית. בלוס שוזר את פרטי חייו של פרק ומחבר בין תולדות חייו ליצירותיו. הפרק הראשון של הספר הוא סיפור על מקור השם פרק. פרק נשמע כמו שם צרפתי-ברטוני, אבל הוא ההגייה הצרפתית של השם היהודי הנפוץ פֶּרֶץ, הנכתב Perec. "על-פי חוק של השפה הצרפתית, כל מילה, כל עוד נכתבה באלפבית הלטיני, נתפסת כאילו נכתבה על פי שיטת ההגייה הצרפתית. איש לא עיוות את שם משפחתו של ז'ורז' פרק. הוא פשוט השתנה, אוטומטית, במפגש בין האיות הפולני וההגייה הצרפתית." פרץ, בנו של יהודה, נקרא כך כי פרץ מרחמה של אמו, ואם כן, פרץ הוא גם חור, סדק, פער, ובלוס מזכיר את האופנים השונים שבהם הטמין פרק את שמו ואת משמעות שמו כפריצה וכחלל בספריו, כהקדמה לאופן שבו מילים, אותיות וצלילים ימלאו תפקיד בחייו של הסופר.

למי מיועדת הביוגרפיה הזו? קוראי פרק הנאמנים יבינו אותו הרבה יותר משהבינו עד כה, למי שלא קרא את פרק זה מבוא נהדר לספריו, אבל זה גם ספר נהדר בפני עצמו.

ז'ורז' פרק נולד בפריז ב-1936 לייצק וסירלה, מהגרים יהודים מפולין. אביו נהרג במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הצרפתי, ואמו נרצחה באושוויץ. ז'ורז' עצמו עבר את מלחמת העולם השנייה עם דודו ודודתו, אחות אביו, בצרפת החופשית, שלא הייתה כה חופשית אבל הייתה יחסית בטוחה ליהודים אזרחי צרפת.

קשה להציג את יצירתו של פרק בלי לעשות לו עוול, וזאת בגלל חברותו בחבורת אוליפו.– סדנה לספרות פוטנציאלית, קבוצה שחיברה סופרים ומתמטיקאים שביקשו לייצר כלים חדשים לכתיבה, בעיקר באמצעות הטלת אילוצים. פרק לא היה ממקימי הקבוצה, אך בדיעבד נודע כחבר המפורסם ביותר שלה. הוא כתב ספר ללא האות E (האות הנפוצה ביותר בצרפתית), ספר שהתנועה היחידה בו היא E, מחזה שהוא אלגוריתם לבקשת העלאה בשכר, פלינדרום (משפט שנקרא ישר והפוך) בן 500 מילים. ספרו הגדול "החיים הוראות שימוש" הוא ספר על בניין בפריז, שפרקיו נעים בקפיצות פרש בין חדרי הבניין, וכל פרק כפוף לעשרות אילוצים נתונים מראש.

באופן טבעי למדי, הצגת פרק מתמקדת בהיבטים אלו של יצירתו – האילוצים והמשחקיות. למי שלא קרא את פרק, כל זה נראה כמו משחק נטול תכלית במקרה הרע, או פרטים לא רלוונטיים במקרה הטוב, כמו ציור בבוהן רגל שמאל. קוראי פרק כבר יודעים שהוא מספר נהדר ושיצירתו עומדת בזכות עצמה. אבל אי אפשר לדבר על פרק בלי לדבר על משחקי השפה והאילוצים. בלוס עושה זאת בצורה הטובה ביותר. האילוצים הם חלק מסיפורו של האדם שכתב את הספרים. למי שקרא את הספרים הם תוספת הסבר, למי שלא קרא, הם חלק מהסיפור המרתק של האדם שחי במילים.

חברי אוליפו נחלקו אם צריך לגלות את האילוצים. לדעת הארי מאתיוס, האילוצים הם מעין פיגומים שיש להשליך לאחר הכתיבה. איטלו קלווינו, לעומתו, סבר שהבנת האילוץ היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקריאה. עמדתו של פרק עצמו הייתה כפולה. הוא הסביר למשל את מנגנון הכתיבה של "החיים הוראות שימוש", אבל לאחר מכן הצטער על חלק מהסבריו.

בלוס מסביר את התפקיד העקרוני שיש לאילוצים ביצירתו של פרק. הביוגרפיה היא של אדם שמלים, אותיות ומספרים הם חומר הגלם של חייו, ואין הוא יכול לכתוב בלי להיות מודע בכל רגע לחומר הכתיבה. לתמוה על משחקי השפה של פרק זה כמו לתמוה על צייר המקדיש תשומת לב לצבעים שבהם הוא מצייר.

לדוגמה, הספר "נעלם" הוא סיפור חיפוש אחר אדם שנעלם. "חבריו מחפשים אחריו, אך גם הם נעלמים זה אחר זה". הספר הוא ליפוגרמה, האות E ,נעדרת ממנו לחלוטין – לכאורה התחכמות, אבל איך אפשר לכתוב על היעלמות בלי שההיעלמות תהיה נוכחת בפועל בשפה עצמה?

פרק הוא אדם שחי ספרות ומדבר בספרות. כל ספריו רוויים ציטוטים והתייחסויות ליצירות אחרות, וגם כשהוא מבקר את עצמו בחריפות הוא מצטט. "איש ישן" הכתוב בגוף שני הוא "רומן העוסק באי-התערבות בחיים". גיבור הספר, מעין ברטלבי הלבלר של הרמן מלוויל, הוא סטודנט ה"מתנתק מהמארג החברתי שלו הוא שייך, שלב אחר שלב, ומכונן עצמו מחדש בבדידות מוחלטת". הספר הוא גם קולאז' של יצירות ספרות, "כמעט כל משפט בו נכתב בידי מישהו אחר", כותב בלוס. אך זה "אינו ממש תרגיל באנרכיזם ספרותי כשם שהוא ביטוי לצניעות ומנגנון הגנה". סיבה נוספת לציטוטים, אומר בלוס, היא "ליצור את האווירה הייחודית והטורדנית הזאת האופיינית לחלומות ולבדיון, שבה הדברים הם בעת ועונה אחת מוכרים וזרים."

כדי לצטט כפי שפרק ציטט, צריך להיות בעל זיכרון פנומנלי, ולפרק היה "זיכרון פנומנלי לפרטים ויכולת מקצועית לארגן מידע", ובכל זאת, ספרו המעין אוטוביוגרפי, "W או זיכרון-הילדות" – שילוב של סיפור הרפתקאות וזיכרונות ילדות מתקופת מלחמת העולם השנייה, שופע שיבושים. בלוס מנתח את השגיאות המופיעות ב-W. ומראה שחלק גדול מהזיכרונות מזויפים. "מדוע לרמות כאשר הסיפור קשה דיו ממילא," הוא שואל, והתשובה היא יחסו המורכב של פרק להיסטוריה האישית שלו, לזיכרון שלו וכמובן לצל של מחנות הריכוז הבלתי ניתנים לתיאור, כמו גם תפיסת הספרות כזירה של גילוי ושל הסתתרות. "האתגר שהוא נטל על עצמו היה להשתמש בזיוף מתמיד כדי לבטא רגשות שלא ניתן להגותם אלא באופן זה… המטרה האמנותית של היצירה היא לגלם אמת."

שניים מהאילוצים המוטלים על "החיים הוראות שימוש" הם "היעדר" ו"שיבוש". בלוס כותב שבאופן זה הכניס פרק ליצירה מנגנון השמדה עצמית, ושהוא האמין "שאם יתיר למנגנון לעבוד באופן מושלם, השיטה שלו תהיה חסרת חיים". נדמה לי שיותר מכך. האילוצים אינם רק כלי ליצירתיות, הם גם שיבושים. הארי מתיוס, חברו של פרק, כתב על "נעלם": "ישבתי בפינה והנחתי את ידי על עיני, מתענה בשאלה, מדוע יבקש סופר כלשהו להשית על עצמו את המקבילה הלשונית לעיוורו ולסירוסו של אדיפוס בידי עצמו? לא היה לי אז השכל לחוות הערצה או קנאה". הרי זה עצם העניין, האילוצים שהטיל פרק על עצמו, אינם רק מנגנון לייצור טקסטים – הם גם מכשולים שהוא שם על דרכו שלו. המוטו ל"החיים הוראות שימוש" לקוח מתוך  "מיכאל סטרוגוב":  "הבט בכל עיניך, הבט". כדי לכתוב צריך להביט היטב, אבל סופר הוא גם אדם עיוור, פרק מעוור את עצמו מרצון כדי שיוכל לכתוב.

פרק הוא גם יוצר הפאזלים וגם הפותר אותם, הוא האדם המשחק שחמט נגד עצמו, והדרך היחידה שלו להשתחרר – להיות חופשי מזיכרון פנומנלי, ממשא ההיסטוריה והמודעות העצמית המצמיתה –  היא עיוורון מרצון וקשירת משקולות לרגליו.

בסיום הפרק הראשון כותב בלוס שכנראה אין קשר בין הסופר לדמות בשם פרק שהופיעה בספר מסע אנגלי, כיוון שברשימת הדברים שפרק רצה לעשות לפני מותו, "אין ולו מילה אחת על להפוך לבודהיסט", כמו כדי להזכיר שהביוגרפיה שהוא כתב היא לא רק תולדות חייו של הספר, אלא היא בראש ובראשונה ספרות, ו"חיים במילים" היא ספרות נהדרת.

ז'ורז פרק מת מסרטן ריאות ב-1982, לפני שהספיק לסיים את הספר שעליו עבד, בלש בשם "53 ימים", ולפני שכתב את רומן המדע הבדיוני שהיה כלול בתכנית העבודה שלו.

ז'ורז' פרק, חיים במילים, דייוויד בלוס, תירגם מאנגלית: יניב חג'בי, הוצאת בבל, 966 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-5.12.2016

עוד על "החיים הוראות שימוש" במסה "ז'ורז' פרק – חיים בחפצים" שהתפרסמה בגיליון 2 של "אודות".

עוד על הספר, בראיון עם קרן נויבך:

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , , | להגיב

מוזרים – אנתולוגיית סיפורי פנטזיה אימה ומסתורין

"מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין" היא מסוג האנתולוגיות שנועדו להתענגות מתמשכת ולא לקריאה רצופה. אבל לשווא, זה היה כישלון ידוע מראש, עברו כמה שעות של קריאה, והספר נגמר עם נחיתה למציאות המוכרת שנראית פתאום קצת אחרת, קצת פחות יציבה.

בפתח הדבר לספר כותב המו"ל ועורך הספר, אוריאל קון, שהספר הוא מחווה ל"אנתולוגיית הספרות הפנטסטית" שיצאה לאור ב-1940 בעריכת חורחה לואיס בורחס, אדולפו ביוי קסארס וסילבינה אוקמפו. אנתולוגיה זו הייתה "אוגדן של יצירות שיציגו ושיאהיבו את הספרות הפנטסטית", והעיקרון שהנחה את העורכים היה בחירת סיפורים שהם אוהבים במיוחד. האנתולוגיה הנוכחית, הכוללת לא מעט סיפורים שנכללו באנתולוגיה המקורית, שומרת על אותה שיטה. קון השאיר מחוץ לכרך הראשון "סופרי מופת שראויים להיכלל בכל אנתולוגיה פנטסטית. לעומת זאת, כלולים בספר כמה סופרים מינוריים שקיומם מוטל בספק". טוב שהאנתולוגיה היא כזאת, שהיא מבחר אישי ושקון לא התיימר לפרסם מבחר מייצג של הספרות הפנטסטית. התוצאה היא מבחר מגוון שניכר בו טעמו האישי של העורך, ובכל זאת אומר משהו על הספרות הפנטסטית בכלל.

.22 סיפורים באנתולוגיה. חלקם קלאסיים (ועדיין נהדרים) כמו "כף הקוף" מאת ג'ייקובס על כף הקוף המסוגלת למלא משאלות, ובכלל זה להחזיר את המתים לחיים, או "מר אלוושם המנוח" של ולס, המספר על זקן המערים על אנשים צעירים ומחליף איתם את גופו. לצדם נמצאים סיפורים אחרים, הרבה פחות מוכרים, וחלקם אף לא היו נקראים כסיפורי אימה או מסתורין אלמלא ההקשר של הספר.

כזה הוא הסיפור הפותח "אני עירום" מאת הסופר היפני יאסוטקה צוצוי, שהוא סיפור בגוף ראשון של אדם המגורש באישון לילה ממיטת מאהבתו כשלגופו תחתונים וגופייה. הוא רץ ברחובות וכל ניסיון לשפר את מצבו מוביל להתבזות נוספת. אין שום דבר על-טבעי באופן שהמספר מאבד את בגדיו, זו רק השתלשלות טבעית של מאורעות. אך השימוש באחד החלומות הנפוצים ביותר, החלום על הופעה בעירום בציבור, מוסיף ממד של אימה אוניברסלית לסיפור.

הסיפור "המרפסת" מאת פליסברטו ארננדס מספר על נערה צעירה המפתחת ידידות קרובה עם חפצים. "המרפסת היא החברה היחידה שלי", היא אומרת, ומה שנקרא בתחילה כהגזמה מתגלה כאמת היחידה מבחינתה. היא מסתגרת בביתה וכותבת שירה איומה על חייהם של חפצי הבית ושל המרפסת אהובתה. מה שהופך את הסיפור המצוין הזה לסיפור מסתורין אינו קפיצת המרפסת אל מותה, אלא האפשרות להתייחס לחפצים דוממים כבעלי נשמה. הגיבורה לוקחת משפטים טריוויאליים כמו הסברה שהבגדים שלבשנו "שומרים משהו מאתנו מעבר לצורת הגוף שמוטבעת בהם וכמה פירורי עור", ומייחסת להם אמת אובייקטיבית. האימה אינה יותר מהקרנת התודעה שלנו על העולם.

לצד סיפורי האימה הקלאסיים, חלק גדול מהסיפורים המובאים באנתולוגיה מנכיחים את נביעתה של האימה מתוכנו ולאו דווקא תולדת מאורע חיצוני. כזה הוא למשל הסיפור "מראות" של ביביאנה קמאצ'ו, סיפור קצר מאוד, גם הוא כתוב בגוף ראשון, על דיירת שנשלחת לדבר עם בעלי הבניין על בעיות תחזוקה. זה סיפור מפחיד באופן אגבי. לא רק שאין בו שום דבר על-טבעי, כלל לא ברור אם יש הצדקה לאימה של המספרת. אבל אימה אינה זקוקה להצדקה.

שאלת היחס בין האימה לשיגעון בולטת בסיפור "נצחיותן של הצורות" מאת ג'ק לונדון. הסיפור הוא וידויו של אדם שרצח את אחיו האהוב, כיוון שזה טען שישנם חיים לאחר המוות. מאז הרצח רודפת את המספר, איש ההיגיון והמדע, רוחו של האח המת ומוכיחה את טענתו. איזו אפשרות גרועה יותר, האח באמת רודף את אחיו או מצפונו של הרוצח מייסר אותו ומביא אותו לידי שגעון? לפי הסיפור הזה, האימה נמצאת לעולם בציר שבין פחדינו ואמונותינו. אם נרחיק אותה מתודעתנו, העולם ייעשה בלתי נסבל ואם נראה בה תוצאת שיגעון, לא נוכל לסבול את עצמנו.

סיפר נהדר נוסף הוא "הנוסעים ברכבת הלילה" מאת רודולפו פוגוויל, שספרו "ארמדילים" הוא אחד הספרים האנטי מלחמתיים החזקים ביותר שקראתי. בסיפור הקצר הזה, המתכתב עם "כף הקוף", מסופר על חיילים שחזרו לעיירה מהמלחמה. כולם מלבדם יודעים שהם נהרגו, ואף אחד לא מעז להזכיר להם. האימה האמתית, לפי פוגוויל, אינה חזרת המתים, אלא הפחד שיום אחד תבוא הרכבת ותאסוף שוב את אותם מתים שכבר התרגלנו לחשוב עליהם כחיים. "אלה שנולדו בקיץ שהחיילים החלו לחזור בו הם בערך כבני עשר עכשיו וקרוב לוודאי שאינם יודעים דבר על החיילים. מבחינת הילדים האלה, כל עניין המלחמה הוא סיפורי סבתא… וכך גדלים הילדים בלי לדעת כלום, בדיוק כמו המבוגרים, שיודעים, אבל ממשיכים להתעלם ממה שהתרחש במהלך כל השנים האלה". ממש כפי ששיבוץ הסיפורים באנתולוגיה מנכיח את האימה שבהם, כך מסגרת סיפור המסתורין נותנת חיים חדשים למה שבכל מסגרת אחרת נשמע כמו טענה בנאלית אודות מלחמה ושכחה.

טוב שיש להוצאה או למו"ל סופרים המזוהים איתם, כזה הוא סרחיו ביסיו, ויש באנתולוגיה גם סיפור שלו. "קסם" הוא שילוב של תמימות קסומה ואימה. למראית עין כלום לא קרה בעולם, ובאותו זמן הכול קרה. העולם השתנה לגמרי פעמיים וחזר לאותו מקום. זה אולי הדבר הגדול ביותר שסיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין, וספרות בכלל, יכולים לעשות, לערער את עצם תפישת המציאות שלנו ולגרום לנו להביט אחרת על העולם.

מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין; עורך: אוריאל קון; תשע נשמות; 283 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-21.11.2016

פורסם בקטגוריה Uncategorized, ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , , | להגיב

להרכיב את הפאזל – "החיים הוראות שימוש" בירושלים

"בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מחמישים וחמש שנה" (ז'ורז' פרק).

"החיים הוראות שימוש" הוא אחד הספרים הנפלאים ביותר שנכתבו אי פעם. זהו ספר על בניין בפריז, חידת תצרף ענקית בת 99 פרקים – אחד לכל חדר בבניין. זהו ספר נפלא שגם אוהביו המושבעים של פרק מתקשים לקרוא, להיכנס אל ארמון המראות המרהיב שהוא בנה עבורם. אבל המאמץ כדאי.

חלל הוא מילה נרדפת למרחב שבו אנו חיים, חלל הוא גם אובדן, חסר, היעדר. איך אפשר לכתוב מרחב? איך אפשר לכתוב אובדן? ב"החיים הוראות שימוש" פרק כותב את הזמן והחלל. עוד חדר ועוד חדר, עוד פיסת תצרף ועוד אחת, עד לסופו של הספר שהוא משיאיה של הספרות.

אני מזמין אתכם למסע, לעשרה מפגשים שבהם נקרא את הספר מתחילתו ועד סופו. לא ניחפז להבין את הכול, לאט ובזהירות ניכנס לעולמו של פרק. אתם תתרגזו על פרק, תריבו אתו, תתרגשו ממנו ובסופו של המסע, בפרק האחרון, נשימתכם תיעתק מרוב יופי.

משך הסדנה: עשרה מפגשים בני כשעה וחצי.

הסדנה תתקיים בירושלים בימי ראשון אחת לשבועיים, החל מה-18 בדצמבר.

מחיר הסדנה: 850 שקל.

אתם מוזמנים לפנות אליי באימייל או להשאיר את פרטיכם כאן, ואני אחזור אליכם.

פורסם בקטגוריה סדנאות קריאה, עדכונים | עם התגים , , , | להגיב

מאזניים: דו־ירחון לספרות, גיליונות 2 ו–3

במרכז הגיליון החדש של "מאזניים" עומדות הכרוניקות של אברהם הפנר, הקולנוען והסופר שהלך לעולמו לפני שנתיים. מאיה הפנר, בתו, כותבת שהכרוניקות היו הפרויקט האחרון של אביה: איסוף סיפורים שקבורים בארכיונים של מרכזים יהודיים במטרה להאיר חלקים נשכחים מההיסטוריה היהודית וליצור ארכיון להיסטוריה חילונית יהודית נשכחת, שכל מי שמעוניין יוכל לקרוא ולקבל כיונים חדשים למחקרים וליצירות.

"אנשים 'סתם' אנחנו מחפשים," כותב הפנר במניפסט של הכרוניקות, "במקרה שלנו, יהודים… אנשים 'סתם' שאת סיפוריהם אנחנו הופכים לנרטיב: פוטנציאל לתסריטי קולנוע או טלוויזיה או מחזות תאטרון או שיישאר כבר ככה – סתם סיפור פרוזה… ונדגיש לאחרונה: סיפורי אמת, היסטוריה בשר ודם: לא מלחמות, לא כיבושים ולאו דווקא גיבורים או אמיצי לב באופן מיוחד… בני אדם."

הפנר חוזר ומדגיש שאלה מעשיות אמת ועל אנשים 'סתם', אך חלק מהסיפורים שהספיק לאסוף נקראים כמו תוצר של דמיון מפותח. למשל, על היהודי שהספיק להתנצר שמונה פעמים בשמונה ערי מדינה באיטליה ותמורת כל המרת דת קיבל סל קליטה מהאינקוויזיציה; יהודייה שקיללה את ישו; רודריגו לופז, הרופא היהודי של המלכה אליזבת ויהודי העיר הספרדית חרס, שבימי האינקוויזיציה מנסים להוכיח שהם לא צלבו את ישו כי בזמן הצליבה כבר גרו בחרס.

אלו נאספו, אך העבודה עליהם לא הסתיימה, ובגיליון עצמו נמצאים שני תוצרים גמורים. אחד מהם, "הסתלקות", אינו היסטוריה חילונית וגם אינו על סתם אדם. זה סיפור ימיו האחרונים של ר' נחמן מברסלב. זו כרוניקה, התלמידים, נתן ונפתלי ושמעון ודוד, נסעו לשם ואז באו לשם ואז אמר להם ככה ועשו ככה ואז מת, ואז שורפים את כתביו. אבל מתוך הפרטים היבשים עולה סיפור מופלא על אדם הפוחד למות ומצווה לשרוף את כתביו, ועל נאמנות מוחלטת של תלמידים השורפים את תורת רבם כי כך הורה להם, וכמובן שבדעתנו עולה סיפורו של פרנץ קפקא שציווה על מקס ברוד לשרוף את סיפוריו, אך צוואתו לא מולאה.

הכרוניקות הן מתווה לפרויקט ענק, שלמרבה הצער הפנר לא הספיק להשלים. ב-2005, תשע שנים לפני מותו, נפגע בראשו בתאונת דרכים, וכדבריה של בתו, "אז באה התאונה וגדעה את האפשרות כי בפייד-אאוט איטי הוא כבר לא באמת הצליח לכתוב בצלילות וגם לא להיות בקומוניקציה אופרטיבית עם העולם". כמעין המשך לסיפור על שריפת כתבי ר' נחמן, היא כותבת שכשפנתה למחשב של אביה גילתה ש"מחשב הוא סוג של אונה חיצונית של אדם, והמחשב שלו הפך, במהלך שנות הדעיכה, לאונה נוספת שגם היא פגועה… אלא שרגע לפני הוויתור הסופי נמצאו החומרים המקוריים: לא נגועים, שלמים, צלולים". כך מתכתב פרויקט הכרוניקות המבקש להחזיר לחיים את הזיכרון ההיסטורי היהודי עם המציאות, והכתבים שנשרפו או ניזוקו חוזרים לחיים, וזהו סיפור נוסף לפרויקט, הסיפור על הסופר והקולנוען שאסף כרוניקות יהודיות בזמן שמוחו ניתק אותו מהעולם.

הכרוניקות של הפנר הן הלב של הגיליון, אבל תודעת הזיכרון ההיסטורי וכיליון הגוף והכתב מהדהדת בכולו. למשל, בסיפור של רחל שליטא על אם החולה בדמנציה, ועוד יותר בסיפור היפהפה של גונן נשר על אם שעברה אירוע מוחי ועל בית מפורק. כך, בלי להצהיר במפורש, מחבר העורך, מתן חרמוני, זיכרון ושכחה, זיקנה וילדות.

זקנה, או ותק, הם עניין רציני כשמדובר במאזניים. כתב העת של אגודת הסופרים הוא כתב העת הפעיל הוותיק ביותר בישראל והוא יוצא, פחות או יותר ברציפות, כבר 86 שנים. מתן חרמוני, שהחליף את העורך הקודם, משה גרנות, הספיק עד כה להוציא שני גיליונות, והמוטיב הבולט ביותר בשניהם, ולא רק בגיליון הנוכחי הוא ההמשכיות והזיכרון. הסיפור הפותח של הגיליון הקודם, "פרוקי רגליים" של זאב מאור, מחבר בצורה יפהפייה בין היסטוריה אישית ומשפחתית להיסטוריה לאומית ועירונית. ועוד התפרסמו בו סיפורים של עודד מנדה לוי הכותב את הכרוניקות האישיות שלו במתכונת "אני זוכר" שהמציא ג'ו בריינארד, ושל מאיה ערד על אישה החושבת שכל מה שכתבה בצעירותה אבד לנצח בתהומות האינטרנט.

אולי אין דוגמא טובה יותר למעגל החוזר הזה של שימור ואובדן, כתיבה ושריפה ומחיקה וחיים וזיכרון, מהסיפור של ר' נחמן מברסלב, שחשב שאם ישרוף את ספריו יזכה לחיות. והוא צדק, אך לא כפי שחשב. הוא המשיך לחיות – לא בגופו, אלא בכתבי תלמידו, ר' נתן מנמירוב שכתב מפיו של ר' נחמן ומזיכרונו שלו את "ליקוטי מוהר"ן" ואת "סיפורי מעשיות", ור' נחמן הוא עד היום האדמו"ר המת החי של אחת החסידויות החיות ביותר.

אחד הסיפורים שהפנר רצה לפתח אך לא הספיק הוא סיפור שייכתב "בעקבות ספר המסות של ז'קלין כהנוב… סיפורן המדהים של אמה ואחותה שנותרו בבית ההורים כשז'קלין קמה והסתלקה ואת סיפורו של דייר משנה, סטודנט מסתורי ששכר בבית הורי ז'קלין את חדרה שלה כשעזבה". ללמדנו, שלא רק החיים, גם הספרות היא חומר שיכול להפוך למעשיות אמת ומשם שוב לספרות, וכן הלאה בסיבוב שלא נגמר.

מאזניים: דו־ירחון לספרות, גיליונות 2 ו–3, עורך: מתן חרמוני, הוצאת אגודת הסופרים העברים, 88 ו–85 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-13.10.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו – עודד וולקשטיין

ספרו של עודד וולקשטיין על סיפורי האימה של אדגר אלן פו הוא ספק חיבור אקדמי ספק מסה אישית. וולקשטיין מפרש את המנגנון שעומד ביסוד יצירתו של פו ועוקב אחר מופעיהם השונים של המוטיבים הנפוצים – הקבורה בחיים, החזרה, הכפילות, החיקוי, אשליית הייחודיות – ומראה כיצד הם מזינים אלה את אלה וכיצד הם משתפים פעולה במנגנון שכולו מכוון נגד מטרה אחת, הקורא.

בתחילה הספר נראה מעט תיאורטי, לעתים עד כדי פרודיה על הכתיבה הרווחת באקדמיה בכלל ובמחוזות הוצאת רסלינג בפרט. נראה כאילו וולקשטיין רוצה לדחות את הקורא, לשמור את פו לעצמו, ואולי להזהיר אותו שלא כדאי לו להיכנס לקבר שהוא הסיפורים של פו. אבל ההתמדה משתלמת, ודי מהר הקושי מתחלף בהתפעלות מהקריאה של וולקשטיין בסיפוריו של פו. הספר הוא לא רק ספר על פו, אלא גם שיעור בקריאה בכלל (ומובן מאליו שכדאי מאוד להחזיק בצמוד לספר את סיפוריו של פו).

דגם היסוד הגלוי בספריו של פו הוא הקבורה בחיים. וולקשטיין מדמה את הסיפור לבניין ובמרתף הבניין נמצא הקבר והקבר מוכן לקורא שייכנס אחרי המחבר. זה סיפור שאי אפשר לצאת ממנו בשלום. אבל מה פירוש קבורה בחיים של הקורא? הרי אנו סוגרים את הספר ומשאירים אותו מאחורינו. ובכן, כל מי שראה סרט אימה יודע שזה לא כל כך קל, יודע שהוא יבדוק שלוש פעמים את מנעול הדלת לפני שילך לישון. האימה אינה מה שקורה למספר או לדמות שאותה הוא מפיל בפח, אלא מה שקורה לקורא, הפרנויה שנופלת עליו.

המנגנון היסודי, הפח השטני של פו, הוא הזמנת הקורא לפרשנות יתר, וכל פרשנות היא פרשנות יתר. למשל, בסיפור "חבית האמונטילדו", שבו המספר המבקש להתנקם ביריבו פורטונאטו, מזמין אותו לשתות חבית יין נדיר וקובר אותו בחיים לאחר שהפחיד אותו למוות בסיפורים אודות מחלות המקננות בקירות המרתף. הסיפור נקרא על ידי רוב הפרשנים כסיפור של פסיכולוגיה הפוכה, כפיתוי באמצעות דחייה. אך וולקשטיין טוען ובצדק שהמספר לא מזמין את פורטונאטו אלא מזהיר אותו; מה שמפיל את פורטונאטו הוא פרשנות היתר, ההתעקשות שלו לראות הזמנה היכן שיש אזהרה.

דוגמה נוספת היא המאמר "היגיון הקומופוזיציה" שבו מסביר פו את הפואמה המפורסמת שלו, "העורב". במקרה זה, הקורבן אינו פורטונאטו, אלא הקורא עצמו. העורב, טוען וולקשטיין, אינו אלא תוכי, החוזר על הברות חסרות משמעות, והקורא טועה לייחס להן משמעות. שמונה השורות האחרונות ב"העורב", שמונה שורות שלטענת פו הן שורות עודפות, מפתות את הקורא לראות בפואמה כולה את מה שנמצא רק בסופה ולקחת על עצמו את תפקיד המספר האבל ואחוז הדיבוק.

פו כותב ששמונה השורות האחרונות עודפות ואני חושב על שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, אלה שמשה כותב בהן את מותו שלו, הפסוקים העודפים שרק המת מעז לכתוב, שמונה הפסוקים שהופכים את הספר לטרגדיה ואת ספרו של אלוהים – לספרו של משה. הפרדוקס הוא מה שמוכיח את אמיתות הטקסט, את מקורו האנושי ואת ייחודיותו לכאורה. המספר, כותב וולקשטיין, קבור בפנטזיה פרוורטית של סינגולריות והוא זקוק לקורא כדי שיאשר את קיומו. אבל סיפורי אימה, כמו סיפורים בלשיים, הם סיפורים מכניים ונוסחתיים, והיכן אפשר למצוא ייחודיות בסיפורים כאלה?

וולקשטיין לא כותב על הסיפורים הבלשיים של פו, ופלא שאינו מזכיר את "המכתב הגנוב", אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של פו, אפילו ברמז. בסיפור זה, הבלש דופן מוצא את המכתב שגנב מחדרי המגורים המלכותיים השר הנכלולי ד'. בשום שלב בסיפור לא נאמר מה יש במכתב; אנחנו רק יכולים להניח שהמכתב הוא מכתב אהבה שעשוי להביך את המלכה, אבל הדבר לא נכתב במפורש. לכאורה, וכך דופן טוען, הוא מצא את המכתב כיוון שהוא אינו חופר לעומק, כיוון שהוא לא מחפש את המכתב מתחת לפני השטח, במקומות המחבוא. בשונה ממפקח המשטרה, הוא אינו שוגה בפרשנות יתר. הדבר החבוי נמצא במקום הגלוי ביותר, והגלוי ביותר הוא חבוי ביותר. אבל מתחת לפתרון המבריק של דופן נמצא פתרון גלוי עוד יותר. מה שעומד מאחורי ההזדהות של דופן עם השר ד' אינו, כפי שהוא טוען, יכולת אנליטית יוצאת דופן, אלא היכרות אישית לגמרי עם השר ד', שאינו אלא אחיו התאום. מתחת למנגנון הכללי של פתרון תעלומה בלשית באמצעות מחשבה אנליטית, נמצאת נקמה אישית.

כך, דווקא הנוסחתיות של הסיפור הבלשי וסיפור האימה מסתירה את הייחודיות של המספר המחביא את עצמו בתוך המנגנון. הנוסחה היא החוק של הסיפור, אבל היא לא הסיפור עצמו. החוק הוא כה יסודי, עד שאין לו שום חשיבות, ממש כמו לתאר אדם מוכר כבעל שתי רגליים, שתי ידיים וזוג עיניים.

הסיפורים של פו הם כ"חללי קבר שהמספרים מבקשים להיטמן בקרבם". הם הצעה גלויה לקבורה בחיים. הקורא המדמה שהוא אדונו של הסיפור נידון להיות המשרת הקבור. הוא פותה כדי לקבל על עצמו את עול הפרנויה של המספר.

שוב ושוב שואל וולקשטיין איך אפשר להיכנס בלי להינעל, איך אפשר לקרוא בלי להיקבר. תשובתו היא "הפרשן שאינו רוצה להיקבר בחייו צריך לבוא אל סיפוריו של פו בעיניים מתות". זאת אומרת, לקרוא בלי לפרש, לקרוא בלי להתפתות. אבל יש אפשרות אחרת – להביא לסופר קורבן, והקורבן התמים הוא הקורא, לא הקורא של פו, אלא הקורא של וולקשטיין, מי שחשב לפני שקרא את "אני אומר לכם שאני מת!" שסיפוריו של פו הם לא יותר מסיפורי אימה תמימים ירצה עכשיו להיזהר מהם, אבל מאוחר מדי, עכשיו כשהבין, הוא כבר קבור. הפרשן אינו חושף הסוד אלא שותפו לפשע של הסופר. האם הפרשן יכול לצאת? כמובן, אך בתנאי שיביא קורבן. ממש כמו באגדה על איש המעבורת שנדון לחתור מגדה לגדה הלוך ושוב עד שימצא נוסע שיואיל לקחת ממנו את המשוט.

ישנה אפשרות נוספת לקריאה שאינה קבורה בחיים, אפשרות שאליה רומז וולקשטיין, וזו הקריאה שלא מגיעה בזמן, קריאה מאוחרת מדי, או טוב מכך – קריאה מוקדמת מדי. הקריאה של הנער, שאינו מבין את המלכודת כי הוא צעיר מדי. זה פשר הקסם של קריאה ראשונה בספר שלא הבנו. זו אולי הקריאה הראויה היחידה, קריאה שאליה אנחנו מבקשים לחזור, אבל לשווא.

ואולי ישנה אפשרות נוספת, רביעית. לא דרך הימלטות, אלא השלמה. דוגמה למלכודת של פרשנות היתר נמצאת בסיפור "המוות והמצפן" של בורחס, ובו הבלש, בן דמותו של דופן, נופל בפח בגלל פרשנות היתר שלו, מפני שהתעקש למצוא משמעות וסדרתיות במוות מקרי. אבל, רגע לפני מותו, במקום להתחרט על טעותו, הוא מציע לרוצח מלכודת מוצלחת יותר. זו כמובן פרודיה על בלשים ועל פרשנים. אבל יש כאן דבר מה נוסף. בסופו של דבר, האם האיום של קבורה בחיים הוא איום או הזמנה? ובמה הוא שונה מהפנטזיה של הקורא, של כמעט כל קורא, לשקוע בספר, לחיות בתוך הדפים? האם ישנו יין משכר ונדיר יותר מהספר ששובה אותנו? ומה אם אנחנו בכלל לא רוצים לצאת? נכון, זו פנטזיה פרוורטית, לקרוא בספר ולדמיין שהוא נועד רק לנו. אבל האם יש פנטזיה מענגת יותר?

אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו, עודד וולקשטיין, הוצאת רסלינג, 184 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-5.9.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , | להגיב

אתה שוטר בירושלים – בן פול

"אתה שוטר בירושלים" הוא ספרו השני של בן פול, הסופר ששמו הבדוי מבדיל אותו מעולם הספרות הישראלי העכשווי, ובכל זאת, גם הוא לא נמלט ממגיפת הכתיבה על ירושלים. לזכותו של בן פול נראה שבשונה מהקודמים לו בז'אנר, המוצלחים יותר או פחות, הוא לא רק מכיר את ירושלים, אלא גם אוהב אותה מאוד – את העיר ואת השוכנים בה, כמעט את כולם. למעט אלו שלדעתו מחריבים אותה כדי להביא את הגאולה.

ירושלים של "אתה שוטר בירושלים"  ממשית מאוד. פול מגלה את הסוד שירושלמים מעדיפים להסתיר: זו עיר הרבה יותר חמה מתל אביב. כן, פחות לחה, ובערב בדרך כלל נעים ואפשר לנשום. אבל השמש הירושלמית אכזרית, חשופה ואלימה הרבה יותר מהחום התל אביבי שהוא פשוט חום, "בירושלים השרב הוא שריפה, מאכולת אש". זו ירושלים שהדת עשתה אותה למה שהיא והדת גם מאיימת להרוס אותה.

המספר הוא שוטר בירושלים, מרסל קדוש, קצין משטרה בכיר אבל לא בכיר מאוד, המנסה לעצור פשע נורא שעומד להתבצע "פשע כביר כל כך שאתה מסרב להאמין בו ובעצמך וביכולתך למנוע אותו", והדרך היחידה שלו לעצור את הפשע אינה במסגרת החוק שאותו שירת במשך שנים. כדי למנוע את הפשע עליו לפרוש מהמשטרה ולכתוב את הסיפור שהוא הספר שלפנינו.

תחילת הסיפור במוות. הזירה היא בתי זאכר, מתחם מגורים דמיוני על קו התפר הירושלמי, סמוך לחומות העיר העתיקה, בין מערב העיר למזרחה. כרישי הנדל"ן לוטשים את עיניהם למתחם בזכות מיקומו הנהדר, אבל סבך משפטי מונע את פינוי תושבי החצר, עד שזקנה אחת מתה ומפנה את הדרך. קדוש חושד שהמוות לא היה מוות טבעי ופותח בחקירה. בהמשך יהיו עוד שתי הצתות ועוד מוות אחד או שניים. דברים כאלה קורים. רק קדוש מרגיש שיש כאן יותר מהנראה לעין ושגורמים גדולים יותר פועלים מתחת לפני השטח. והספר, יותר משהוא סיפור החקירה, הוא סיפור הניסיון למנוע את אותו פשע מחריד.

המזימה השטנית אינה סוד. היא נאמרת כמעט בפירוש כבר בתחילת הספר, ולכן אין כאן חשש ספוילר. אלו בעצם שתי מזימות. האחת היא להקיף את העיר העתיקה ביהודים, ב"חומת אש סביב". המזימה השניה, השטנית ממש, היא הפנטזיה הימנית, או אולי הפנטזיה השמאלנית על הפנטזיה הימנית, לפוצץ את המסגדים העומדים על הר הבית כדי לפנות מקום לבניית בית המקדש.

כמוצהר בתחילתו, הניסיון לחשוף את הפשע הוא עיקר הספר, ולעומת זאת דמותו של המספר, קצין המשטרה מרסל קדוש, חלשה ולא אמינה. אולי כדי להוסיף אמינות, בן פול מוסיף לקדוש גרושה, מועמדת לשיפוט בעליון, ושני ילדים בוגרים ומתנכרים, אחת בחו"ל והשני אנרכיסט שמאלני. אבל אלו לא משכנעים, וגם לא התחבטויותיו של קדוש ומצפונו הנוקף אותו. הזיוף ניכר במקומות שבהם פול סוטה ממה שהסיפור דורש.

העובדה שאנחנו לא יודעים מיהו האיש בן פול, מקלה עלינו לקרוא את הספר לא כסיפורו של קצין המשטרה הבדוי מרסל קדוש, אלא כסיפורו של פול עצמו. זה לא סופר שמספר על קצין משטרה שמספר על מזימה, אלא הספר עצמו "אתה שוטר בירושלים" נכתב כדי לחשוף מזימה, לחשוף פשע, וכך עלינו גם לשפוט אותו. הספר הוא דרכו של פול לחשוף את העובדות, לשכנע אותנו שהמזימה הנוראית היא תסריט ממשי.

אבל הפשע האיום, הבלתי נתפס לכאורה – חלקו בנאלי וחלקו פנטזיה פוליטית, ואילו הבדיון, הסיפור שנועד להיות כלי שרת בלבד, משכנע הרבה יותר. בן פול כושל במה שאמורה להיות מטרת הספר ומצליח במה שאמור להיות רק אמצעי. "אתה שוטר בירושלים" הוא ספר מוצלח כי הסיפור טוב יותר מהמסר, כי הסופר טוב יותר מבעל הטור בעיתון.

הגיבור השני של הספר הוא נזיר נוצרי, תושב החצר, יהודי מומר, וחלק ניכר מהספר הוא סיפור המפגשים בין הקצין והנזיר, תחילה כחוקר ונחקר ובהמשך כמין ידידות משונה בין השוטר לשעבר לנזיר לשעבר. בין היהודי (ה)קדוש ליהודי המומר. הספר, שמסגרתו היא המאבק בין הפלסטינים ליהודים נע בין נצרות ליהדות. השוטר היהודי והנזיר הנוצרי שהוא בעצם יהודי מדברים על גאולה ועל מוות ושואלים אם צריך להרוג כדי לגאול או למות כדי לגאול. הספר גדוש בסימנים לצליבה. הקורבן האולטימטיבי, אלוהים ההורג את בנו כדי לגאול את האנושות, מוצב מול אלה שבשם הגאולה מוכנים להרוג ילדים ולהביא אסון. אבל האם הם באמת שונים כל כך זה מזה? הרי המודל של הצליבה הוא מבחן הנאמנות של העקידה, אברהם שנדרש להקריב את בנו. גם בעיני פול, המוות הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה. כדי לעצור את הפשע יש צורך במוות. כדי להתריע על פשע צריך להרוג זקנה ולשרוף ילדה. כך או כך, זו אותה אתיקה, האתיקה של גאולה דרך קורבנות, של ירידה למנהרות כדי להציל את מה שלמעלה. להחריב כדי לגאול, להרוג כדי להציל.

לקראת סוף  הספר, קדוש (או פול) מודה שמטרתו לא הייתה חשיפת הפשע, וגם אם זו הייתה מטרתו לא היה לו סיכוי.  הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא "להשמיע קול. פשוט. כמו שכלב נובח". אבל בן פול לא נובח. הוא כותב בתחכום וביופי, זו ההצלחה של הספר, זה גם הכישלון שלו.

אתה שוטר בירושלים, בן פול, הוצאת כתר, 312 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"הארץ ספרים" ב-29.7.2016

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , | להגיב