הקוסמים – לב גרוסמן

קוונטין, גיבור "הקוסמים" מאת לב גרוסמן, הוא תלמיד מצטיין, מהטובים שבטובים, מהעילית האינטלקטואלית והכלכלית של ניו יורק. בתחילת הספר הוא מגיע או נמשך במקרה לריאיון בקולג' שעליו מעולם לא שמע, בית הספר לקוסמים ברייקבילס. בריאיון הוא מגלה שיש לו כישרון אמתי לקסם. די מהר הוא ילמד שזה לא ממש משנה, הוא ימשיך להיות אומלל.

על גב הספר נכתב ש"הקוסמים" הוא הראשון בטרילוגיית פנטזיה מפוכחת. הפיכחון של "הקוסמים" הוא ההכרה שאושר לא בא בהכרח יחד עם עוצמה ושלא די בידע וביכולת הנלווים להתבגרות. מנהל בית הספר אומר לקוסמים הצעירים שמה שמייחד קוסמים מיתר בני האדם הוא דווקא מחסור באושר. "אתם קוסמים משום שאינכם מאושרים. קוסם הוא חזק משום הוא מרגיש כאב. הוא מרגיש את ההבדל בין העולם כפי שהוא לבין מה שהוא יעשה ממנו". אבל מה יעשה קוסם כמו קוונטין שלא רוצה לעשות שום דבר עם העולם?

זוהי צרתו של מי שיש לו הכול ואין שום דבר שהוא רוצה. ספרי פנטזיה רבים נזקקים למנגנון שיסביר מדוע קוסמים אינם כל יכולים. ההנחה המובלעת היא שאילו קוסמים היו כל יכולים, לא היה סיפור. "הקוסמים" יוצא מנקודת מוצא הפוכה. הספר פוטר סיסמאות על גבולות ועל איזון בין הרס ליצירה כתירוץ וכקשקוש. הבעיות שמטרידות את הגיבורים של גרוסמן אינן קשורות לחוסר יכולת או למגבלות. הקסם הוא אינסופי ובעלי הכישרון יכולים להשתמש בו כרצונם. הקוסמים הם כל יכולים ולכן אין להם מה לעשות בחיים. כמבוגרים, הם בטלנים משועממים הנוטים לאלכוהוליזם.

קוונטין הוא תמצית הבעיה. הוא לא רק אדיש, הוא פסיבי. הוא מגיב לאירועים וכמעט אף פעם לא יוזם. אמנם, לפעמים הוא כועס, ו"למרבה ההפתעה היה טוב לחוש כעס. זה היה משהו שאפשר להיאחז בו". אבל רוב הזמן קוונטין לא כועס, הוא אדיש. זה לא סיפור על צעיר זועם. גם הכעס שאולי יש בו, מה שמלכתחילה הוציא את הקסם האמיתי לחופשי, טמון עמוק מדי.

הספר נפתח בשורה "קוונטין עשה קסם. אף אחד לא שם לב". המשפט הזה יכול להופיע בכל פרק בספר. הוא היה יכול להיות גם השורה האחרונה, כי מה זה משנה אם אתה עושה קסם כשאף אחד לא שם לב.

הדבר היחיד שקוונטין אולי היה רוצה, מה שמשך אותו לברייקבילס, הוא לקרוא את הספר השישי, האחרון והמסתורי בסדרת פילורי, אותה סדרת סיפורי פנטזיה דמוית נרניה שאהב לקרוא בילדותו. הוא מקבל את מבוקשו. בחלקו השני של הספר הוא מגלה שפילורי אמתית. לרגע נדמה שבפילורי יימצא הפתרון לחייו של קוונטין, בפנטזיה קלאסית שיש בה גיבורים ונבלים, שיש בה עולם ילדות שצריך להציל. אבל איך אתה יכול להציל מישהו כשאינך יכול להציל את עצמך? השאלה הזו מהדהדת עד סוף הספר ואין לה פתרון. היא מה שיוצר את המתח לקראת הספר הבא בטרילוגיה.

הקוסמים; לב גרוסמן; תרגום: גיא הרלינג; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 378 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-5.7.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , | להגיב

ספר האומץ – אייל בן משה

אמיר, המספר ב"ספר האומץ" מאת אייל בן משה, הוא נער חולמני הגדל בשכונה בדרום נתניה. הימים הם ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ואמיר מפנטז על מקום מפלט, מקום שקט שבו יוכל לחיות את חייו בלי שיטרידו אותו. בתחילת הספר הוא בורח לים ובורח מהים. הוא מחפש מקום ואין לו מקום. שום מקום. תחושה של בידוד מלווה את הספר. הבידוד של אמיר שחולם על מקום משלו, ובכל מקום שבו הוא נמצא הוא רוצה לצאת החוצה, כלוא ללא מוצא.

החלק הראשון משתרך לאטו. זה סיפור של שעמום, של בריחה פנימה לחלומות והחוצה למקום אחר וטוב יותר. לא ברור עד כמה אמיר מודע לעולם שסביבו. מה הוא יודע ומה הוא לא יודע. הוא פיוטי ותמים עד כדי גיחוך. המוזיקה יכולה להיות מפלט עבורו, אבל הוא אפילו לא ער לכוח שיש לו כנגן עוִּד. הוא לא מבין, או לא רוצה להבין, מי נחמד אליו, מי רוצה בטובתו ומדוע. משהו חבוי בחיפושים של אמיר ובמחשבות שלו. אולי זה חשש מאירוע טראומטי, ואולי זו הדחקה של טראומה שכבר התרחשה.

הספר צובר קצב לקראת סוף החלק הראשון, כאשר הטראומה מתגלה, וכך גם ההתמודדות של אמיר אתה. כצפוי, זו טראומה הקשורה לכליאה ולחוסר תנועה. הקצב מתגבר בחלק השני, שבו אמיר מצטרף לטיול לכנרת ,ובחלק השלישי שבו הוא נאלץ להתמודד, ממש בעל כורחו, עם מי שתקפו אותו.

"ספר האומץ" יצא בהוצאת "גרילה תרבות" והוא חלק מגל היצירה המזרחית העצמאית. ככזה, הוא מספק מבט מעניין על הזהות המזרחית. זהותו של אמיר ברורה – הוא בן לאב תימני ולאם עירקית – אבל הוא אומר שהוא לא יודע מה זה אומר "מזרחי", הוא בכלל תימני.

האם אמיר לא יודע מה זה מזרחי? המזרחיות היא ודאי מתנאי החיים שלו ושל משפחתו העומדת בפני צווי פינוי, של אביו ואמו, של חבריו ושל הנערים שתקפו אותו ושנשרו או הונשרו מבית הספר. ברור שהוא מודע לכך. המבט של אמיר על העולם בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בסצנה שבה נפרצת גדר חוף הכנרת. אמיר רואה שם הן את העוול שבגידור חוף ציבורי וגביית תשלום, ובעיקר את הכאב וחוסר האונים של השומר שמותקף באלימות כנציג הבעלים, הקיבוצניק שמבליח רק לאחר התקיפה. הנסיגה של אמיר מהמציאות – שנראית לנו בהתחלה כהכחשה – מעניקה לו מבט מקיף ורגיש יותר על העולם.

ההתקוממות של אמיר נגד הזיהוי המזרחי אינה הכחשת המצב החברתי, אלא רצון לחיות חיים אוטונומיים שאינם כפופים לנסיבות החיצוניות. זה לא "מי שרוצה מצליח", כמו שאבא שלו טוען, זו בריחה פנימה או החוצה כיצירה של זהות אוטונומית. זה האומץ שרמוז בשם הספר, לא האומץ לנקום, אלא האומץ ליצור מרחב פנימי וחיצוני שבו הוא יוכל לחיות כאיש עצמאי.

ספר האומץ, אייל בן-משה, גרילה תרבות, 214 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-23.6.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , | להגיב

האיש שרצה לדעת הכל – דרור משעני

"האיש שרצה לדעת הכול", הספר השלישי בסדרת החוקר אברהם אברהם של דרור משעני, מסופר משתי נקודות מבט. הראשונה היא של אברהם עצמו, כעת ראש אגף חקירות בחקירת הרצח הראשונה שלו. הנרצחת היא קורבן אונס שנפתר, ולחץ רב מופעל על אברהם למצוא את הרוצח בהקדם. נקודת המבט השנייה היא של מלי בנגטסון, קורבן אונס אחר, שבעלה לא מוצא מנוח לנפשו מאז האונס.

קריאת סיפור בלשי היא פעמים רבות תחרות בין הקוראים לבלש, מי יפתור ראשון את התעלומה. משעני מבליט את העמדה ההפוכה – הרצון לא לדעת. המשותף למלי ולאברהם אברהם הוא התעלמותם או חוסר רצונם להכיר במשהו שהיו צריכים לדעת, הידע חולף בשולי תודעתם אך הם לא שמים לב. "הכול יכול היה לקרות אחרת אילו התבוננה בקובי יותר באותן שעות", נאמר על מלי בפתיחת הספר. אבל זו האשמה לא מוצדקת. זה לא כישלון לשים לב לפרטים, אלא הצלחת התודעה לדחוק הצידה את מה שמאיים על תמונת העולם. האקדח המופיע כבר במשפט הראשון יכול להיות סיבה לפחד או מקור לתחושת ביטחון.

מול פעולת ההדחקה עומד, כמו בכל סיפור בלשי, הרצון לדעת הכול. אחד הדברים שעושים את אברהם אברהם לדמות מעניינת הוא המיזוג בין שני היסודות הללו. לצד ההדחקה, העובדת אצל אברהם כמו אצל כל אדם, קיים גם מה שדחף אותו להיות בלש. הוא נעשה בלש לא רק כדי להציל אנשים מצרה, אלא גם כדי לדעת, לדעת הכול. "מאז שהיה ילד חלם להיות במשטרה בגלל ההתמכרות שלו לספרי בלשים והתחושה שלו שהוא יכול להוכיח שהם טועים ושהאנשים שהרשיעו היו חפים מפשע".

כמו בספרים הקודמים בסדרה משעני מזמין אותנו להתבונן גם על הספרות הבלשית עצמה על המנגנון שאנחנו מפעילים כשאנחנו קוראים סיפור בלשי. לשני אנשים אין קול בספר – לנרצחת ולמי שאנס אותה ויושב בכלא. משעני מעלה את האפשרות שאולי המורשע חף מפשע, והספק מנקר בלב הקוראים עד סוף הספר, הם צריכים להכריע למי להאמין, לנאנסת או לאנס. משעני לא נותן להם קול, ולא במקרה.

הסיפור הוא תחליף למציאות, אנחנו מספרים או קוראים את מה שאנחנו לא יכולים להיות. כמו אברהם, שכתחליף להצלת אנשים מפענח את סיפורם. לצד הרצון לדעת הכול, אנחנו מדחיקים את מה שמאיים עלינו, את מה שמערער את העולם. ההדחקה אנושית, והרצון לדעת הכול הוא היבריס – ניסיון להידמות לאלוהים. הקורא הטוב, לפי משעני, הוא הקורא שמדחיק, שלא שם לב לכל הפרטים, שנותן לסופר לומר לו את מה שברצונו לגלות ומניח למה שאי אפשר לדעת. לעומתו, פושע הוא הקורא הרוצה לדעת הכול, המפענח את מה שהסופר הסתיר. מי שכופה על הסיפור את כוח רצונו ואונס את הסופר לתת לו את מה שהוא רוצה.

האיש שרצה לדעת הכל; דרור משעני; אחוזת בית; 247 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-3.6.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , | להגיב

הלא בלתי אפשרי – קרן שפי

"הלא בלתי אפשרי" מאת קרן שפי מורכב מחמישה יומנים. עלילת היומן הראשון, "היומן הישן" – יומנה של אישה בת 22 שיש לה רומן עם גבר מבוגר ונשוי – מתרחשת באוגוסט-ספטמבר 2006. "היומן החדש", הנפתח בנקודה שבה הסתיים "היומן הישן" ומסתיים באוגוסט 2008, מתאר את נסיעתה לחו"ל כדרך להיחלץ מהחיים הישנים ולהתחיל חיים חדשים. "יומן התעגלגלויות" הוא יומן היריון שנכתב בין אוקטובר 2012 למרץ 2013. "יומן המסעות של הנסיכה גליה כשיצאה להציל את היער שלה מהאש הגדולה", המתרחש באוגוסט 2019, הוא יומן שכותבת בתה של המספרת בחופש הגדול שלפני כיתה א', והיומן האחרון מתאר מאורעות המתרחשים בין פברואר 2025 לפברואר 2026.

זהו הרומן הראשון של שפי, מכותבות הבלוג השיתופי המצוין "הסיפור האמיתי והמזעזע של", ומעניין לראות כיצד הכתיבה הבלוגית משתקפת בכתיבה הספרותית שלה. הנה הצעה נוספת לאפיון ספרות: כתיבת ספרות נעה בין המקום שממנו הכותב מבקש לצאת אל המקום שבו הוא רוצה להיות. הכתיבה היומנית קרובה יותר לקוטב הראשון – המקום שבו הכותב נמצא, ובעיניי, הכתיבה הבלוגית ככתיבה יומנית נקלעת לעתים לשבלול יתר, להתכנסות עצמית ולדיון סוליפסיסטי שמסתבך בתוך עצמו ללא אפשרות התרה, ממש כשם הספר, "הלא בלתי אפשרי", שהוא דרך מסובכת לומר "האפשרי".

בתחילתו, הספר הוא כזה. יותר משהכותבת לכודה במערכת יחסים נטולת עתיד, היא לכודה בתוך המחשבות שלה, בשאלה מה לעשות, והניסיון לברר את רגשותיה באמצעות הכתיבה רק מוסיף סיבוכים, כמו ויזיני והכוס המורעלת ב"הנסיכה הקסומה". נקודת המפנה בסיפור היא הכרעת הכותבת להמציא רומן – לכתוב סיפור דמיוני ובאמצעותו להשתחרר, ליצור את המקום שבו היא רוצה להיות. כך מתחיל היומן השני, ואחר כך השלישי וסיפור האגדה והיומן האחרון המתרחש בעתיד הרחוק. הניסיון הצליח. הכתיבה יצרה מציאות, וכפי שכתב באבל, "סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב".

אפשר לקרוא את "הלא בלתי אפשרי" בשני אופנים, כחמישה יומנים המתארים מציאות עובדתית וכמעשה היצירה עצמו. לקראת סוף היומן הראשון, המספרת כותבת שהיא תבדה רומן כדי להיחלץ מהרומן שבו היא לכודה. ביומן השני היא כותבת שהבדיה הצליחה ושהיא השתחררה. אבל האם היא דוברת אמת? ואם כן, באיזה מובן הבדיה הצליחה? זה לא מקרה שהיומנים האחרונים מתרחשים בעתיד, כאילו שפי רוצה לרמוז שמה שיתרחש עדיין לא התרחש, שהוא בדיון. הכותבת מזנקת מיומן שמכניס את המציאות החיצונית אל הנפש ליומן שהוא יצירה ספרותית, המביא את הנפש החוצה אל העולם ויוצר סיפור.

במובן עמוק, הבדיה אכן יצרה מציאות. לצד סיפור ההתבגרות והזוגיות וההורות, הכותבת מספרת, כמעט בלי משים, על הפיכתה לאישה כותבת. במובן הזה, היומנים הם סיפורים ממשיים. ההיריון והזוגיות הם בדיה של אישה צעירה הלכודה במערכת יחסים, אבל הכתיבה שלה הופכת את היומן לסיפור ואת המספרת לאישה כותבת – אישה שחוצה את הגבול מכתיבת מחשבות ליצירה עצמית ומגיעה אל המקום שבו היא רוצה להיות, אל הכתיבה.

הלא בלתי אפשרי; קרן שפי; הוצאת כתר; 305 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-31.5.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , | להגיב

2666 – רוברטו בולניו

הרומן האחרון של רוברטו בולניו, "2666", הוא חמישה ספרים נהדרים, לפחות שניים מהם מופתיים. בהקדמה לספר נאמר שבולניו, שמת לפני יציאת הספר לאור, הורה ליורשיו לפרסם את הספרים בנפרד, אך לאחר קריאתם הם החליטו להוציאם כספר אחד. אני לא בטוח שהם צדקו. גם אם יש קשר ברור בין הספרים השונים, כל אחד מהם עומד בזכות עצמו.

הספר הוא חוט אחד ארוך שגולגל לפקעת, ולאחר שצויר ציור על פני הפקעת החוט נפרש מחדש. אנחנו קוראים בשני ממדים – הולכים לאורך החוט ובמקביל מדמים את הציור שצויר על הפקעת השלמה. אולי דימוי טוב יותר הם ציוריו של הצייר בן המאה ה-16, ג'וזפה ארצ'ימבולדו, אותם דיוקנאות משעשעים וגרוטסקיים המורכבים מפירות, ירקות, פרחים וספרים.

זה ספר שמזמין ציטוטים, אבל ההתמקדות בפנינים שמשובצות במאות העמודים מסיחה את הדעת מהחוט עצמו, מהפקעת שהסיפור עשוי ממנה. בולניו מפתה אותנו להיאחז באחד מהרעיונות או המשפטים היפים לציטוט, כאילו בהם טמון המסר, העניין של הספר. אבל זו מראית עין. החיפוש אחר העץ המיוחד שמתחבא בתוך היער, ההתמקדות בעצים, משכיחה מאתנו את היער – את הריבוי האינסופי של סיפורים. דימוי היער אינו מקרי. בולניו מעלה דימויים של ספרות כצמחיה ושל החיים כצמחייה, בקורות חייו של אחד מגיבורי הספר – ארצי'מבולדי הסופר שצייר בילדותו אצות ים, ובספרונים על גנים נעלמים ובדימוי יצירת המופת לעץ האמתי בין כל העצים. אז הנה בכל זאת ציטוט, "בתוך חודש השלים את ספרו החמישי שקרא לו התפצלות מתפצלת, ועלילתו, כמרומז בבירור בכותרת, עסקה באצות". שוב ושוב מתפצל הספר לעוד סיפור ועוד סיפור, ברגרסיה אינסופית של סיפורים, שאולי תעמוד מול המוות הסופי.

כמו בספריו האחרים, גם ב-"2666" בולניו מרבה לכתוב על ספרות, אבל לא משום שהספרות היא תחליף לחיים, אלא כיוון שאי אפשר לתאר חיים שאין בהם ספרות ושאין בהם קוראים. קריאה היא פעילות מועילה ולא משנה מה קוראים – "מדריך מקוצר ליצירת וולטר", ספרונים על גנים זנוחים או "מן החי והצומח באזור החוף האירופי".

כאמור, כל אחד מהספרים עומד בפני עצמו, אבל לב הסיפור הוא רומן בן יותר מ-200 עמודים על מעשי האונס והרצח המתמשכים בסנטה טרסה, עיר במדבר סונורה, המקום שבו הסתיים "בלשי הפרא" המופתי של בולניו. זה ספר עוצר נשימה, כפשוטו, על מעשי אלימות שלא חדלים, ובתוכם נשזרים סיפוריהם של חוקר משטרה, עיתונאי, סוחרי סמים, שוטר צעיר ותושבי העיר, שאנשים מגיעים אליה מכל רחבי מקסיקו כדי להגר לארצות הברית או כדי לעבוד בשכר רעב במפעלים על גבול מקסיקו-ארצות הברית.

המעבר לספר האחרון, על תולדות חייו של בנו פון ארצ'ימבולדי, מחלץ אותנו מהרצח המתמשך והוא כמו נשימת חמצן לאחר שהות ארוכה מדי מתחת למים. זה הספר על הסופר, מי שלכאורה מארגן את המציאות, ועל קוצר ידו. קריאת הספר האחרון מזמינה לקרוא שוב את הספר הראשון, "החלק של המבקרים". בקריאה שנייה הוא נקרא כמו פרולוג, כמו דיון מקדים על ערכה של האמנות, למשל הסיפור על הצייר ששיבץ ביצירת המופת שלו את ידו הימנית. נחפש שם רמזים למשמעות הספר, למאורע האחד, לתיאוריה האחדותית, לציור שעל הפקעת, אבל לא נגלה שם דבר שלא ידענו, מלבד החיים עצמם והקריאה.

והנה מה שאמרתי על הספר בשיחה עם קרן נויבך ברשת ב’

רוברטו בולניו, 2666, מספרדית: אדם בלומנטל, עם עובד, 888 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-14.5.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , | להגיב

הברווז בעובי הקורה – דודו גבע

ספרו החדש של המנוח דודו גבע, "הברווז בעובי הקורה", נכתב בין 1997 ל-1998 ונמצא בעיזבונו בכמה גרסאות. אבל אין סיבה לחשוש. אמנם, במקרים דומים מתפרסמים דברים עשויים למחצה. אך לא במקרה זה – “הברווז בעובי הקורה" הוא ספר שלם ומושלם.

הספר מתחיל מעט לפני צום י"ז בתמוז ומסתיים לאחר תשעה באב, עם כישלונה הנחרץ והזמני של מהפכת שבירת המחיצות. זהו רומן מכתבים, שגיבורו הוא ברווז גבירצמן, עובד ארכיון התיקיות, הוגה דעות ומנהיג המהפכה. השכלתו הרחבה ולשונו הפיוטית ניכרים במכתבים שגבירצמן שולח למנהל הבכיר, מר חפץ, לתרנגולת המזכירה, למר מעוז, מנהל המשק, לשותפו למהפכה, גד, לישיש הפלאי, זוסימא, לאחראי המזנון ולעוד כמה דמויות.

ההשראה למהפכה באה מכתבי פרודון, ראשון האנרכיסטים ואנטישמי מוצהר, ומטרתה שבירת המחיצות המפרידות בין עובדי החברה, בין ברווז לתרנגולת, בפועל וכרעיון. אמצעי המהפכה הם מסכת אמנותית ועיתון שישכנעו את עובדי החברה בנחיצות השינוי. "יתרונות השינוי הם הדדיות בין המחלקות השונות, הגברת התאורה במשרדים ויצירת מרחב פתוח לקשר האנושי… בלי הקיר – כל לב מאיר".

אמנם, ברווז מצהיר שהוא "אביר זקן שחרת על דגלו את אהבת הזולת", אבל הוא פועל בתוך חלל סוליפסיסטי – אף אחד ממכתביו לא נענה, ונדמה שלא אכפת לו. חוסר תגובה מצד תרנגולת מעורר בו חשש שהיא דיסלקטית. הוא לא מעלה בדעתו שהיא אדישה לחלוטין לכוונותיו הנעלות, ואפשר להבין אותו. עדיפה האשליה על ההכרה באדישותו המוחלטת של העולם למאמציו ההרואיים.

גם בלי להכיר את ספריו של גבע ואת דמותו של הברווז – תמים עד כדי גיחוך וערמומי להחריד – ברור שהמהפכה תסתיים בשברון לב ומקור. אנו כבר יודעים שברווז גבירצמן לא יתייאש, כמו שלא התייאש אחרי המהפכות הכושלות של שנת 1990 ו-1994, כששם מבטחו בתרנגולת הודו גאוותנית.

הדבר המופלא באמת במהפכה של גבירצמן הוא נאמנותו המוחלטת לכללי החברה גם כשהוא שם אותם לקלס. גבירצמן נחוש בדעתו לחולל את השינוי בשיתוף פעולה של כלל העובדים והמנהלים. "כן לשבור," הוא אומר, אך לשם כך הוא זקוק שמנהל המשק יספק לו "בד משי 3*3, צעיף חצי שקוף, כתר פלסטיק, שני לפידים ומסרקה קטנה (קוטר מדיום)."

ברווז גבירצמן ודודו גבע מסבירים לנו כיצד נראה אנרכיסט אמיתי. הוא לא זקוק לצמה שתידלדל על עורפו כחבל כביסה. הוא עובד ארכיון התיקיות האפרפר שבאופן עקבי וללא לאות חותר תחת כללי ההתנהגות הלא כתובים ומתנהג כאילו הם אינם קיימים. רק כך אפשר להיכנס לחדר המנהל "חבושים בקסדות רומיות ובידינו לפידים בוערים" ואחר כך להתלונן על התנהגות לא הולמת מצד המזכירה ולהמליץ על העברתה למחלקה נחותה.

אה, זה גם מצחיק מאוד.

דודו גבע, הברווז בעובי הקורה, הוצאת עם עובד, 97 עמודים

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , | להגיב

העלמה מקזאן – מאיה ערד

גיבורת ספרה החדש של מאיה ערד, "העלמה מקזאן", היא עידית, רווקה בת 38, נמוכה ובהירת שיער, לשעבר דוקטורנטית מצטיינת לספרות אנגלית וכיום מורה בתיכון. היא מחכה לבן הזוג המושלם ובינתיים חיה לבד. ענת, חברה ועמיתה לעבודה, מכירה לה את מיכאל, רופא יוצא רוסיה, גם הוא רווק שעדיין לא מצא את האישה המתאימה, ועידית מתאהבת. אמנם זו אהבה חד סטרית, אבל היא יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהיא ומיכאל יהיו ביחד. פתיחת הספר נשמעת כמו גרסה מודרנית לאחד הספרים של ג'יין אוסטן, ולא במקרה. עידית אוהבת את אוסטן. נושא הדוקטורט שלא הושלם היה "נישואים ואהבה ברומן הוויקטוריאני", והיא מתקשה להבחין בין הספרות למציאות.

עידית ממשיכה לחלום על מיכאל, אך הולכת ומשלימה עם גזרת הגורל – היא תישאר לבד. עם ההשלמה מגיע גם הרצון לגדל ילד, בהפריית מבחנה או באימוץ. לאחר עוד כמה סיבובי תלאות היא מגיעה לרוסיה, שם תפגוש את מיכאל שמגיע לשם מסיבות דומות. לא נספר מה קורה מאותו רגע, אבל הוא שונה מאד מהציפיות, של מיכאל וגם של עידית, ודומה להן מאד.

ערד, כמו בספריה האחרים, מציירת את העולם מתוך תודעת גיבוריה, הפגומים אך מעוררי החיבה, לא בגלל תכונותיהם התרומיות אלא בגלל מה שחסר להם – ילד, זוגיות – והפער בין מציאות לחלום תואם את הפער בין האופן שבו הגיבורים רואים את עצמם למי שהם באמת.

בהתאם לחייה של עידית, "העלמה מקזאן" נדמה בתחילה כגרסה ישראלית לרומן הוויקטוריאני. כמו ספריה של ג'יין אוסטן, גם "העלמה מקזאן" עשיר בצירופי מקרים. אף אחד מהם לא נראה מאולץ או תלוש, אלו צירופי מקרים מהסוג שמרכיבים את החיים, מאלו שגורמים לנו לומר שלגורל יש תכניות משלו.

לפני נסיעתה של עידית לרוסיה היא לומדת רוסית. אינה, המורה, מספרת לה שהיא פגשה את אהובה הראשון 40 שנה לאחר פרידתם. "אני מאמינה בגורל," אומרת לה עידית, שאמונתה בגורל התערערה בשנתיים האחרונות, "אחרת איך אפשר להסביר דבר כזה שנפגשתם והתחתנתם אחרי כל-כך הרבה שנים?". המורה עונה לה בביטול, "לא כזה גורל. זה אולי באנגלית, destiny. זה משהו אחר… גורל זה החיים. זה לשאת את הצלב שלך, כמו שכתוב אצל צ'כוב, זה להיפרד ולהתחתן ולהתגרש ולעלות עם הילדה לבד לארץ… גורל זה כל החיים… לא רק הסוף".

"העלמה מקזאן" הוא שיחה בין שתי תפיסות של גורל, והשאלה אינה קיומו של הגורל, אלא מהי תבנית הגורל שבה אנחנו חיים. התפיסה הראשונה היא זו של הרומן הוויקטוריאני – צירופי מקרים שיביאו, או לא, את בן הזוג המושלם. התפיסה השנייה היא הגורל כחיי האדם, לא רק כסופם. עידית מוצאת את הגורל שלה ברוסיה, אבל זו לא רק המשפחה הרוסית, אלא החיים כולם מנת חלקה.

העלמה מקזאן; מאיה ערד; חרגול הוצאה לאור; 511 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-30.4.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , | להגיב

הכל קורס – צ'ינואה אצ'בה

"הכל קורס" מאת צ'ינואה אצ'בה מספר על אוקונקוו – גבר מכובד ומפורסם בכפר אומואופיה שבמזרח ניגריה. אוקונקוו הוא מתאבק לשעבר. לפני 20 שנה ניצח מתאבק שאיש לא ניצח. זה היה מזמן, וכיום הוא אחד מעשירי ומכובדי הכפר. אמנם, מדי פעם הוא לא שולט ביצריו ומכה את בני משפחתו. אך יש צורך במשמעת. בנו נוויה מעדיף את המוזיקה ואת סיפורי הנשים על הצב הערמומי על פני סיפורי הגברים על קרבות ואלימות. אוקונקוו חושש שנווייה יהיה חולמני ורך כמו אביו, המוזיקאי השיכור והבטלן, ולכן הוא נוהג בו בקשיחות.

למרות רצונו, אוקונקוו לא תמיד שולט בעצמו והתפתחות העלילה מובילה לקראת משבר. אנו מצפים לאסון שיבוא, וברור שיבוא, ואכן, החלק הראשון שלך הספר מסתיים בגלותו של אוקונקוו מכפרו לכפר של משפחת אמו. אך בניגוד לציפיות, לא זו הקריסה שלה ציפינו. אוקונקוו בנה את עצמו פעם אחת והוא יבנה את עצמו שוב. האסון מגיע ממקום אחר וכבדרך אגב, בהופעת האדם הלבן, המיסיונרים רכי הלשון, לתשעת הכפרים.

החלק הראשון של "הכל קורס" נדמה כעוד ספר מהז'אנר הפופולארי הקרוי "ספרות עולם". זו עלילה צבעונית על כפר ועל נפילתו של האדם החזק בכפר. אבל "הכל קורס" הוא הרבה יותר מספר על אורות וצללים באפריקה. זה לא סיפור מורכב שמראה גם את הטוב וגם את הרעב באפריקה הקדם-קולוניאלית. עניינו לא בתמונה אידילית או מורכבת של החיים בניגריה לפני הופעת האדם הלבן. הוא מתוחכם ומוצלח בהרבה.

העניין שאליו חותר הספר קשור לשבירת הציפיות שנבנו בחלק הראשון, לשאלות תיאולוגיות של שכר ועונש ולציפיות ספרותיות ותרבותיות. שאלת החטא והעונש פועלת בכל רבדי הספר, בנו כקוראים ובחייו של אוקונקוו. אנו דוחים את ההסברים התיאולוגיים האפריקאים, אבל גם הציפיות הספרותית שלנו מבוססות על מערכת תיאולוגית, וגם היא נכזבת. חלקו הראשון של הספר נקרא דרך עיניו של אדם המצפה שאדם ייענש או יקבל שכר בהתאם למעשיו, אך לא כך קורה. פלישת הלבנים מפרה לא רק את אורח החיים של בני הכפר אלא גם את הציפיות שלנו.

לכאורה, אוקונקוו הוא הדגם של הפרא האפריקאי הפרימיטיבי, המאמין באמונות תפלות ועובד עץ ואבן. אבל אוקונקוו הוא גם הדגם של הקפיטליסט הפרוטסטנטי המושלם. מי שבנה את עצמו במו ידיו, מקיים את מצוות האלים, לא נכנע לחולשה ולמשברים, משלם את חובותיו ועל חטאיו ומקפיד על משמעת במשפחתו. ובכל זאת הוא מתרסק. הכול קורס.

כשאוקונקוו גולה לארצה של אמו, קרוב משפחתו הזקן מנסה ללמד אותו את חשיבותה של האמהות. אבל אוקונקוו מסרב ללמוד. הוא גם בז לסיפורי הנשים שאינם יאים לגברים. אין פתרון לקטסטרופה שניחתה על ניגריה, אבל אצ'יבה רומז שאולי ההיסטוריה הייתה שונה, לו היטיבו הגברים ללמוד מהנשים. לו היה נוויה יכול להמשיך להאזין לסיפורי אמו ולמוזיקה שאביו נטש אולי היה נשאר נאמן לדרכי אבותיו. המוזיקה של הבטלנים.

הכל קורס, צ'ינואה אצ'בה, מאנגלית: אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 248 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-16.4.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

בן יחיד – אבי גרפינקל

בשם הגילוי הנאות עלי לפתוח ולומר שמחבר "בן יחיד", אבי גרפינקל, הוא חבר ותיק שלי, עוד בטרם נעשיתי מבקר ספרים. עניינו של הגילוי הנאות אינו בהודאה שיחסי החברות מקלקלים את השורה, אלא בקושי להפריד בין חברי אבי גרפינקל לקול המספר של "בן יחיד", אלירן זינאווי. לא בגלל איזשהו דמיון ביניהם, אלא בגלל שזינאווי, כמו גרפינקל, הוא קודם כל מספר מחונן. הוא יודע איך להחזיק סיפור, לפתח אותו, ליצור מתח ולהשהות אותו כשצריך, גם כשהקורא יודע, או חושב שהוא יודע, מה עתיד לקרות ליורש העצר של אימפריית הפשע של האחים זינאווי.

הספר נפתח באישה הנכנסת למשרדם של האחים ומבקשת מהם לרצוח את בן זוגה לשעבר. משם מוליך אותנו זינאווי לסיפור אהבה מפתיע עם סטודנטית לרפואה, ייעוץ לקמפיין בחירות, מאבק נגד משפחת עבריינים יריבה ואפילו שירות מילואים במבצע עופרת יצוקה. זינאווי מבקר בחלקים שונים של החברה הישראלית ומאיר אותם מבחוץ, מלמטה, כמי שאף פעם לא יהיה שייך. זרותו וחוסר שייכותו בולטים בכל מקום, במפגש עם חבריה ההיפסטרים של חברתו ובהתנגשות אלימה עם יועצי בחירות אחרים.

במבט ראשון נדמה שגרפינקל עושה במיומנות את מה שנעשה כבר לא מעט פעמים בעבר – בניית דמותו של העבריין, הסוציופת חסר המצפון לכאורה, כאדם רגיל. אך זינאווי אינו סוציופת, הוא בעל מצפון ומודע להשלכות מעשיו ולעוולות שהוא מעולל. לצד זרותו, הוא ישראלי טיפוסי, משרת במילואים ואפילו בקרבי, מתאהב, מזיין בשירותים, מייעץ לקמפיין בחירות ולא בוחל בהסתה נגד חלשים ממנו כדי לצבור אהדה. זינאווי, הפושע המאיים, הוא אדם כמו כולנו. כבול בנסיבות הולדתו שלא הותירו לו ברירה אלא לפשוע.

יש לזינאווי מצפון, אך גם מנגנון רציונליזציה מפותח להצדיק את מעשיו. הוא היה שמח לעזוב את עולם הפשע אבל אין לו ברירה, וההסברים הרציונליים מובילים אותו עמוק יותר ויותר לתוך מערבולת דם.

הרציונליזציה של הפשעים רומזת למהלך הסמוי והמחוכם יותר של גרפינקל. שני סוגי פשעים יש בספר, פשעי משפחת זינאווי – רצח וסחיטה, ולצדה אלימות חוקית שבכל יום – הסתה נגד פליטים ופשעי מלחמה. הפשעים אינם פשעיו של זינאווי לבדו, אלא פשעים רווחים בחברה הישראלית. הרציונליזציה של פשעי המספר מתערבבת ברציונליזציה של החברה הישראלית. כמו אלירן זינאווי, גם אנחנו מספרים לעצמנו שאין לנו ברירה ולא יכולנו לפעול אחרת.

על פני השטח, גרפינקל מראה לנו פושע שאינו סוציופת אלא אדם ככל אדם אחר. לפשעיו הנוראים יש סיבה והוא לא יכול לחרוג מהתבנית שהתוו לו הגורל ונסיבות הולדתו. בפועל, זינאווי הוא מראה לחברה הישראלית, שפשעים הכרחיים לכאורה הם חלק ממציאות חייה. זינאווי טוען שהוא תוצר הכרחי של השכונה שגדל בה, וכמוהו אנו תוצר הכרחי של השכונה שבה אנחנו חיים. אין לנו ברירה אלא לבגוד, לשדוד, להסית ולרצוח. נולדנו לחיים האלה ואין לנו בריחה מהם. גרפינקל חושף את הפן הסוציופתי של החברה הישראלית. יורים ומסבירים, מסיתים ומתנצלים.

בן יחיד; אבי גרפינקל; ידיעות ספרים; 373 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-5.4.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , | להגיב

עוד חמש דקות – יונתן ברג

"עוד חמש דקות" מאת יונתן ברג מספר על שני חברים לשעבר, בני התנחלות נטולת שם ליד עיר ערבית נטולת שם. יואב הוא הדתל"ש, מי שהוריד את הכיפה ועזב את ההתנחלות. בהתאם לסטריאוטיפים הוא לומד קולנוע, עובד כברמן ומבלה את זמנו במסיבות סמים. הוא מתקשה לשמור על מערכות יחסים יציבות או על עבודה קבועה. הגיבור השני הוא בניה, גם הוא בן היישוב, אך שלא כמו יואב, הוא בוגר לדוגמא – רב ומחנך, נשוי ואב לשני ילדים, גר ביישוב שבו גדל. הדגם המופתי של מתנחל מסור. כמעט כצפוי, מזמן הוא לא שכב עם אשתו.

בתחילת הספר, טריפ רע מעורר ביואב את זיכרון מות מפקדו במבצע למעצר חשוד שלא עלה יפה. המוות הזה, כך מתברר, מעיק על יואב מאז הצבא ומונע ממנו להתקדם בחייו. כעת הוא נחוש לתקן את חייו, להשלים עם מה שקרה ואולי סוף סוף גם להשלים עם עצמו.

במקביל, אנחנו מגלים שהישוב עומד להתפנות, כנראה במסגרת הסכם שלום. בניה נקלע, שלא בטובתו ונגד רצונו, למאבק האלים נגד הפינוי ונגד אחד מתושבי היישוב שרוצה להתכונן לפינוי – ליצור דו שיח עם הפלסטינים ולפנות את תושבי היישוב בהסכמה.

לכאורה, כיצירה שהתנחלות עומדת במרכזה, זהו ספר על אידיאולוגיה. אבל לאמתו של דבר, לפוליטיקה יש מעמד משני בספר. בניה דומה ליואב יותר ממה שהיה רוצה להודות. הוא אמנם נשוי, אך הקשר בינו ובין אשתו רחוק מלהיות עמוק, גלוי וכן. גם בניה הדתי וגם יואב שהתפקר הם גברים אטומים רגשית המתקשים ליצור אינטימיות. ברג מקביל בין החוויה הרוחנית של חיי הישיבה למסיבות הסמים, כשתי דרכים שונות להימנעות מאינטימיות ומחיים בעולם, וכך נסחפים גיבוריו, מוצאים מפלט בסמים או באידיאולוגיה. בפרק הפתיחה מתואר היישוב כאטום כלפי העיר הערבית המקיפה אותו, ויותר משיש כאן ביקורת פוליטית זו ביקורת רגשית על סוג החיים המתהווים באותן התנחלויות.

זה לא הספר הראשון שיצא בשנים האחרונות ועוסק בהתנחלות. קדם לו "הגבעה" של אסף גברון. לכאורה, לברג יש יתרון על גברון. הוא גדל בהתנחלות פסגות ויש לו היכרות עמוקה יותר עם עולמם של המתנחלים. אלא שיתרונו של ברג הוא חסרונו של הספר. גברון בא מבחוץ, ובהיותו מודע לכך יצר דמויות שאף הן באות מהחוץ פנימה: לא מתנחלים, אלא קיבוצניקים, אחד חוזר בתשובה ואחד חילוני. באמצעותם נכנסו גברון וקוראיו פנימה. דמויותיו של ברג, כמוהן כברג עצמו, נעות החוצה – אחת כבר עשתה את המהלך הזה מרצונה והאחרת תיגרר בעל כורחה, ואותה התנועה דוחקת גם את הקוראים החוצה. הצורך המוגזם של ברג להסביר – למשל את מנהגי הטרמפים של תושבי הישוב – הופך את נקודת המבט של הקורא לאנתרופולוגית.

ייתכן שלכך ברג כיוון, אך למרות החוויות הקשות שהוא מתאר, בהן הלם הקרב ואלימות הנערים, דוק של אטימות רגשית שורה על הספר. זהו אותו ניתוק רגשי שממנו סובלים הגיבורים. "עוד חמש דקות" הוא כתב אישום עדין, לא על ההיבט הפוליטי של ההתנחלויות, אלא עמוק יותר, על צורת החיים הזו ומה שהיא עושה לנפש. ברג כותב את הביקורת שלו בכבוד רב, אך עם כל ההערכה כלפי יכולתו לכתוב במבט שקול ומאוזן על המקום שבו גדל, נדמה שהוא נזהר יותר מדי לא להשאיר קצוות משוננים. מרוב זהירות, "עוד חמש דקות" נתקע באמצע הדרך ולוקה באותם פגמים שהוא מייחס לגיבוריו, בקהות רגשית וחוסר יכולת להגיע לאינטימיות, לדבר בלי פחד וברגש מלא.

עוד חמש דקות; יונתן ברג; הוצאת עם עובד; 334 עמודים

הרשימה התפרסמה ב"טיים אאוט" ב-4.3.2015

פורסם בקטגוריה ביקורת ספרות, בלוג | עם התגים , , , , , , , , , , | להגיב